שוויון בבעלות על הליבה הקולקטיבית

השפיעה של האלוהות אל בני ישראל במדבר היתה שוויונית, לכל אחד לפי צרכיו. אבל התרומה של בני ישראל לבניית המזבח, ליבת הקולקטיב, היתה שווה – מחצית השקל כל אחד, ללא קשר למצבו הכלכלי.

בין ההסברים והפירושים הרבים שרווחים באמצעי התקשורת בשבוע האחרון, לקראת חג שבועות, יש המייחסים את מנהגי הצריכה המוגברת של החלב לסמליות שבנתינה ישירה ובלתי מותנית כדי הצורך ממש, על פי מידתו של המקבל, כמו חלב השופע מהמיניקה ליונק. נתינה זו מסמלת את מתן התורה, כך נאמר שוב ושוב בידי מי ששמים עצמם לתווך בינינו לבים יהדותנו, ונדמה כי רבים מהשומעים ששו להתערסל, לקראת קבלת התורה, בעמדת התינוק שמקבל די צרכו.

אבל החיים לא פשוטים כל כך, וההסברים הללו החזירו אותי אל שלושה פסוקים בספר שמות, המתארים שלוש תחנות בדרכם של בני ישראל במדבר. בעוד הראשון מתאר שפיעה משמיים, בשני הפסוקים האחרים צריכים בני האדם דווקא לתת משלהם. איזה באסה.

הפסוק הראשון מתאר את הדרך המופלאה שבה קיבלו בני ישראל את המן מִן השמיים. לאחר ההנחיה שנתן משה, כך נהגו העם: "…וְלֹא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה, וְהַמַּמְעִיט לֹא הֶחְסִיר:  אִישׁ לְפִי-אָכְלוֹ, לָקָטוּ." (שמות ט"ז, י"ח). כלומר, הנתינה משמיים היתה שוויונית ממש, איש לפי אכלו, כל אחד לפי צרכיו. כפי שאומרים היום ברדיו על מתן תורה.

שני הפסוקים האחרים כבר מחייבים את בני ישראל לתת מעצמם. לבניית המשכן כנראה לא מספיקה השפיעה ממעל, ונחוצה בנייה מלמטה. 

הפסוק השני מספר כי לקראת העמדת המשכן הראשון והכנת חפצי הקודש, נתנו בני ישראל "אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ" (שמות, כ"ה, ב'), גם כאן, עדיין כל אחד לפי יכולתו וכפי רצונו.

הפסוק השלישי מספר לעומת זאת, כי כאשר נדרשו בני ישראל לאסוף כסף לתחילתה של בניית המזבח, ההנחיה היתה  גורפת דווקא, ברוח של שוויון מיכאני, ממש לא פרוגרסיבי: "..הֶעָשִׁיר לֹא-יַרְבֶּה, וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט, מִמַּחֲצִית, הַשָּׁקֶל.." (שמות ל', ט"ו). זאת – בניגוד לַשפיעה מכוח עליון, שנותנת לכל אחד לפי צרכיו, ובניגוד לדאגה למשכן, דהיינו למעטפת המזבח, שבה הנתינה היא חופשית לפי רצון הנותן.

יכול להיות שיש הגיון בהבדל בין הנתינה למשכן, לבין הנתינה לבניית המזבח. כאשר הגיע הצורך לבניית המזבח עצמו, המקום בו מתחברת התפילה של בני האדם אל האל באופן המובהק ביותר, אזי השוויון שבא מלמטה היה חייב להיות מיכאני, להבטיח שכאן כבר לא תהיה כל העדפה. אז, מחצית השקל נגבתה מכל אחד מבני ישראל, גם ממי שיכול יותר מכך וגם מי שיכול פחות.

כך, ברכישת מניות היסוד של המקום בו מתרחשת פרקטיקת היסוד של האמונה, במזבח, נוצר שוויון מוחלט בין עשיר לעני. אחר כך, יוכל העשיר להוסיף עוד כהנה וכהנה כאשר ידבנו לבו, למעטפת של המזבח, למשכן כולו על קישוטיו וחפצי הקודש השונים. אבל בַּעיקר – המניה שלו שווה לגמרי למניה של אחרון העניים. מחצית השקל. ולעניים – אין פטור ואין המעטה ואין הסתמכות על אף אחד אחר בתשלום עבור מניית היסוד הזאת.

קביעת ערכן השווה המוחלט של מניות היסוד בנכס הליבה הקולקטיבי הראשון, המזבח, הפך אותו לשייך באופן שוויוני לכל אחד מבני הקולקטיב, כך שבהמשך לא יוכל אף אחד לטעון לזכויות יתר. האם הקביעה הקדמונית הזו יכולה לשרת תשתית תפיסתית לשוויון בין האזרחים בבעלות המשותפת על ליבת ההוויה הקולקטיבית בכל הזמנים? ובימינו, האם ניתן לראות בַמדינה נכס קולקטיבי, השייך לאזרחים כולם באופן שוויוני-מוחלט, כזה שמחירו באמת שווה לכל נפש, ואין לאף אחד זכות-יתר בו? 

 מענית, חג השבועות תש"ע, מאי 2010.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: