בוא נרים כוס על חורבן ירושלים

20 בספטמבר 2012

בּוֹא נרים כּוֹס על חוּרבּן ירוּשלים
בּוֹא נדשדש בּין נוֹצוֹת של עוֹרבים שהתקוֹטטוּ,
מִתְאבּקוֹת בּעפר הטַיֶלת של שֶרוֹבֶר.
בּוֹא נבּיט באריה המוּניציפאלי מטפס לשָוְא
מפּלתוֹ חרוּטה על קירוֹת פחי האשפה
בּין צלעוֹתיו יֵאַרֶה הדבש
לחוּרבּן עזה.

בּוֹא נבּיט בַּכִּפּה המוּזהבת בּאוֹר קלוּש,
מְמשְמֶשֶת להִזדהר אל זריחת השמש
נכלמת כּמוֹ קצה המטֶה, נרתעת מִגעת בּיערת הדבש.
כּשתעלה השמש תזהיב גם היא
ואחר כּך נכֶּה, ונעוּט על השׁלל
ונֹאכל על הדם.

ירושלים, י' באב תשע"א, אוגוסט 2011

מודעות פרסומת

העם רוצה רפואה ציבורית

29 בספטמבר 2011

עוד סוג של סיכום שנה: השנה נזקקתי פעמיים לטיפול רפואי.
הפעם הראשונה היתה פרוצדורה רפואית מתוכננת מראש, ובחרתי לעשות אותה במסגרת רפואה פרטית. שילמתי כסף כדי לבחור את הרופא וכדי לבצע את ההליך בבית חולים פרטי בתוך יום אחד. לכאורה התהליך היה ממוקד בי. נקבע תאריך לנוחותי, הייתה פגישה אישית מראש, הרופא הסביר את כל הפרטים וטרח להדגיש כי כדאי מאד לבצע הליך מזערי נוסף, לא רפואי נטו, "כדי לשפר משמעותית את התוצאה". אלא שההליך הנוסף היה כרוך בתשלום של אלפי ₪ נוספים. וויתרתי מיד. הוא הגן על עצמו לפחות שלוש פעמים במהלך הזמן, בין אם בחתימה על מסמך משפטי או בדברים בעל פה שמגנים עליו מפני טענות עתידיות נגדו (לא היו לי) ולפני שיצאתי מהפגישה הזכיר שאחשוב שוב על ההליך הנוסף.

בקבלה ביום הניתוח שאלה אותי הפקידה מבלי להרים את הראש "הבאת צ'ק?" שלפתי אותו מוכן וחתום והגשתי לה. היא בדקה ושאלה "רגע.. זה רק להליך הרגיל? אתה לא עושה את ההליך הנוסף"? "לא", קיצרתי. והיא הפנתה אותי הלאה. בהמתנה לניתוח הגיע הרופא לבדוק אותי, ואגב אורחא שאל שוב על "ההליך הנוסף". בדרך אל חדר הניתוח עוד הספיקה גם האחות לשאול אותי "אתה בטוח שאתה לא רוצה את ההליך הנוסף?"
החדרים בבית החולים היו חדשים וגדולים ובוהקים, האחיות צעירות ורעננות והרופאים שקולים ומבוגרים. מבוגרים, כלומר יודעי דבר, יודעים את מלאכתם. אני הייתי המנותח מס' 1 באותו היום ("טוב.. נתחיל. יש לנו עוד שישה היום", אמר המומחה שלי). הרופא שלי וגם המרדים שידרו בהתנהלותם "ראינו כמוך אלפים ונראה עוד אלפים". זה היה אמור לטעת בי אמון וביטחון, אבל אז כבר הרגשתי לא רצוי שם. הבנתי שביאסתי אותם. אז כבר זה נראה לי לא טוב, לא נכון. אולי היה זה המבט של הרופא מעבר לכתפי כבר בפגישה הראשונה, לכיוון השעון שהיה על הקיר, או העייפות הנפשית שניבטה מתחת לגבותיו העבותות והמנוסות, או הנחמדות המקצועית של האחות שקיבלה אותי בהתאוששות? אינני יודע. ההליך הרפואי בוצע (לא בבטן), אבל נשארתי עם כאב בטן עמום.

הפעם השניה שנזקקתי לעזרה רפואית הייתה בלתי מתוכננת, ללא קשר עם ההליך הראשון. הגעתי השבוע לבית החולים "מאיר" של קופת חולים כללית בה אני חבר בשעת ערב, כואב כולי, בלי ארנק בלי תעודה מזהה, רק הצלחתי להגות את מספר הזהות שלי בעל פה. במיון הפנו אותי מיד למחלקת אף אוזן גרון. שם, לאחר המתנה של 20 דקות, קיבלו אותי במאור פנים רופא צעיר שחזר מארוחת הערב ומתמחה צעירה ממנו. הם קראו את מכתב ההפניה מרופאת המשפחה ואחזו בי שניהם, הוא בידי והיא במכשירי הבדיקה.
מן הרגע הראשון הם התייעצו ביניהם בכל דבר, בתקשורת של פס רחב. כל כך רחב, שלמחרת בבוקר הצטרפו לפס הזה עוד רופא צעיר, שני רופאים מומחים והפרופסור, מנהל המחלקה. כל אחד מהם חיווה את דעתו, הבכיר התייעץ עם הזוטר, והמתמחה נתבקשה להציע את דעתה. בזבוז כוח אדם? מה פתאום? לא נעלם ממני שבהוויה התוססת הזו, שאני יושב על כיסא במרכזה, שימשו עוד שני מקרים מקבילים לפחות כנושא לדיון, בתוך פס התקשורת הרחב. לא הרגשתי מוזנח אף לרגע, משום שכאשר פנו אלי היו ממוקדים בבעיה שלי, שנפתרה בכוחות משותפים. מולטי-טאסקינג, קוראים לזה. שיהיה.
התקבלתי לאישפוז הראשון בחיי, בגיל 55, בידי צוות אחיות מבוגרות ואחראיות, כמה מהן בודאי כבר סבתות לנכדים, שאף לרגע לא ניבטה עייפות מעיניהן. הנחמדות – כל אחת על פי אופייה, אבל הנמרצות, המסירות והמקצועיות – אחידה לכולן. המרצפות 20 ס"מ על 20 ס"מ בבית החולים שנוסד בשנת 1956 אדומות, ואין שירותים בחדרים, אלא במרוכז של כל המחלקה. לא נעים, נכון. אבל נקי, כל הזמן. "בשנה הבאה נעבור לבניין החדש", הבטיחה אחת האחיות, כשראתה אותי משתהה אצל המבואה למקלחות והשירותים, קוראת את מחשבותי.
בבוקר המחרת, לאחר ביקור הרופאים, קיבל אותי שוב לטיפול אותו התורן מאתמול, כתום משמרת של 24 שעות רצופות. אלא ששוב לא היה לבדו. היו שם המתמחה הצעירה מאתמול ומתמחה נוסף. לאחר שדיווח לחבריו ולפרופסור על כל הטלפונים שהיו כל הלילה מקולגות בבתי חולים אחרים אודות מקרים שונים, נפנו לחזור אל התפתחויות הלילה אצלי. באותו הרגע הגיע בריצה מחליפו, רופא צעיר אחר. חמשת הרופאים שהיו בחדר הטיפולים של מחלקת אף אוזן גרון נתנו ביחד 12 דקות משכנעות (במצטבר – 60 דקות של רופא מומחה. חלמתם על זה פעם?), בוחנים ומתייעצים באשר לפתרון הבעיה.
באותם 12 רגעים יקרים מילאתי את תפקיד הפציינט בסצנת רפואה של ממש, סצנה בה הרפואה איננה שירות לקוחות, אלא מעשה עליון של אדם לאדם, הנשען על עולם המדע במיטבו, רפואה בה הסקרנות, ההתייעצות וההתחלקות בידע בין דורות הרופאים נועדה לקדם את מצבו של הפציינט. שם אני רוצה להיות, בזירה הרפואית ולא בזירה העסקית. אני רוצה להיות מטופל בידי רופאים העובדים כקבוצה, שהמדע נשמת אפם, שמתעדכנים, מתייעצים ומייעצים זה לזה ללא כל שיקול עסקי-כלכלי.
הרופא הצעיר שזה עתה הגיע רענן ונמרץ למשמרת, היה בסופו של דבר בעל ה"רגל המסיימת" שהכריעה מול הבעיה הרפואית שלי. הוא לא הביט מעבר לכתפי אל השעון שמאחורי. הוא מיקד את הפנס שחבש לראשו, בידו המכשירים, והוא מקשיב לי ומכוון את מעשיו, מתחשב ברגישות בתחושותי הלא נוחות, כאשר הפרופסור רוכן מאחוריו מדריך אותו בדברים ומעודד אותו.
על חזהו, עיני לא יכלו להתעלם מכך, במקום מדליית כבוד הייתה מדבקה שאומרת: "ב-4/10 הכל יגמר". כנראה הוא אחד מאלה שהגישו את מכתבי ההתפטרות שיכנסו לתוקף בעוד שבוע. האמנם? מה הוא יעשה? ייתן את כל הכישרון, העוצמה האישית הזאת, הברק בעיניים, הסקרנות והשאפתנות לפתור את הבעיה של החולה – בקנדה? האם ייתן את טיפול הנפלא הזה שם – או שמא יישאר כאן, ייכנע לתכתיבי ההון-עשירון-שלטון, ויצטרף למועדון השר"פ הנוצץ?
יתכן שיבואו אחרים עם סיפורים הפוכים לשלי, עם אכזבות מטיפול ברפואה הציבורית שהתעייפה בעשרים השנים האחרונות, אבל זה רק מחזק את דעתי: בעוד 20 שנה, אם אזדקק, אינני רוצה לראות את הרופאים שהיום הם צעירים, עם גבות עייפות וחפתי זהב, מציעים שוב ושוב שירות רפואי נוסף, פטנט שמור, תמורת אלפי שקלים. בעוד 20 שנה אני רוצה לראות את הרופא שלי, כמו גם את חבריו, מרוצה מיציבות כלכלית, סקרן ונמרץ, מעודכן בחידושים, משמש כמקור ידע והשראה ורוכן מאחורי רופאים צעירים אחרים להדריכם. כאן, בישראל.

מענית, ערב ראש השנה, 28 בספטמבר 2011

שוויון בבעלות על הליבה הקולקטיבית

18 במאי 2010

השפיעה של האלוהות אל בני ישראל במדבר היתה שוויונית, לכל אחד לפי צרכיו. אבל התרומה של בני ישראל לבניית המזבח, ליבת הקולקטיב, היתה שווה – מחצית השקל כל אחד, ללא קשר למצבו הכלכלי.

בין ההסברים והפירושים הרבים שרווחים באמצעי התקשורת בשבוע האחרון, לקראת חג שבועות, יש המייחסים את מנהגי הצריכה המוגברת של החלב לסמליות שבנתינה ישירה ובלתי מותנית כדי הצורך ממש, על פי מידתו של המקבל, כמו חלב השופע מהמיניקה ליונק. נתינה זו מסמלת את מתן התורה, כך נאמר שוב ושוב בידי מי ששמים עצמם לתווך בינינו לבים יהדותנו, ונדמה כי רבים מהשומעים ששו להתערסל, לקראת קבלת התורה, בעמדת התינוק שמקבל די צרכו.

אבל החיים לא פשוטים כל כך, וההסברים הללו החזירו אותי אל שלושה פסוקים בספר שמות, המתארים שלוש תחנות בדרכם של בני ישראל במדבר. בעוד הראשון מתאר שפיעה משמיים, בשני הפסוקים האחרים צריכים בני האדם דווקא לתת משלהם. איזה באסה.

הפסוק הראשון מתאר את הדרך המופלאה שבה קיבלו בני ישראל את המן מִן השמיים. לאחר ההנחיה שנתן משה, כך נהגו העם: "…וְלֹא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה, וְהַמַּמְעִיט לֹא הֶחְסִיר:  אִישׁ לְפִי-אָכְלוֹ, לָקָטוּ." (שמות ט"ז, י"ח). כלומר, הנתינה משמיים היתה שוויונית ממש, איש לפי אכלו, כל אחד לפי צרכיו. כפי שאומרים היום ברדיו על מתן תורה.

שני הפסוקים האחרים כבר מחייבים את בני ישראל לתת מעצמם. לבניית המשכן כנראה לא מספיקה השפיעה ממעל, ונחוצה בנייה מלמטה. 

הפסוק השני מספר כי לקראת העמדת המשכן הראשון והכנת חפצי הקודש, נתנו בני ישראל "אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ" (שמות, כ"ה, ב'), גם כאן, עדיין כל אחד לפי יכולתו וכפי רצונו.

הפסוק השלישי מספר לעומת זאת, כי כאשר נדרשו בני ישראל לאסוף כסף לתחילתה של בניית המזבח, ההנחיה היתה  גורפת דווקא, ברוח של שוויון מיכאני, ממש לא פרוגרסיבי: "..הֶעָשִׁיר לֹא-יַרְבֶּה, וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט, מִמַּחֲצִית, הַשָּׁקֶל.." (שמות ל', ט"ו). זאת – בניגוד לַשפיעה מכוח עליון, שנותנת לכל אחד לפי צרכיו, ובניגוד לדאגה למשכן, דהיינו למעטפת המזבח, שבה הנתינה היא חופשית לפי רצון הנותן.

יכול להיות שיש הגיון בהבדל בין הנתינה למשכן, לבין הנתינה לבניית המזבח. כאשר הגיע הצורך לבניית המזבח עצמו, המקום בו מתחברת התפילה של בני האדם אל האל באופן המובהק ביותר, אזי השוויון שבא מלמטה היה חייב להיות מיכאני, להבטיח שכאן כבר לא תהיה כל העדפה. אז, מחצית השקל נגבתה מכל אחד מבני ישראל, גם ממי שיכול יותר מכך וגם מי שיכול פחות.

כך, ברכישת מניות היסוד של המקום בו מתרחשת פרקטיקת היסוד של האמונה, במזבח, נוצר שוויון מוחלט בין עשיר לעני. אחר כך, יוכל העשיר להוסיף עוד כהנה וכהנה כאשר ידבנו לבו, למעטפת של המזבח, למשכן כולו על קישוטיו וחפצי הקודש השונים. אבל בַּעיקר – המניה שלו שווה לגמרי למניה של אחרון העניים. מחצית השקל. ולעניים – אין פטור ואין המעטה ואין הסתמכות על אף אחד אחר בתשלום עבור מניית היסוד הזאת.

קביעת ערכן השווה המוחלט של מניות היסוד בנכס הליבה הקולקטיבי הראשון, המזבח, הפך אותו לשייך באופן שוויוני לכל אחד מבני הקולקטיב, כך שבהמשך לא יוכל אף אחד לטעון לזכויות יתר. האם הקביעה הקדמונית הזו יכולה לשרת תשתית תפיסתית לשוויון בין האזרחים בבעלות המשותפת על ליבת ההוויה הקולקטיבית בכל הזמנים? ובימינו, האם ניתן לראות בַמדינה נכס קולקטיבי, השייך לאזרחים כולם באופן שוויוני-מוחלט, כזה שמחירו באמת שווה לכל נפש, ואין לאף אחד זכות-יתר בו? 

 מענית, חג השבועות תש"ע, מאי 2010.

עונת הייחום של התרנים

21 במרץ 2010

ראיתי אותם כבר בשבוע שעבר. גם טיפות הגשם של חודש מארס הופתעו לראות, משהתקרבו לאדמה, את הדגלים כחול-לבן שהתנוססו על התרנים בהמשך לשדרת הדקלים בפרדס חנה, עיירת הסידורים שלי. מה, כל כך מוקדם? בדרך כלל זה בחודש אפריל, אחרי שביעי של פסח. רק אז יוצאים הפועלים מטעם הרשויות המקומיות, לא משנה בני איזה לאום, ומתקינים את הדגלים לקראת ימי הזיכרון הלאומיים, בואכה יום העצמאות. מה קרה להם שהשנה יצאו כבר עכשיו, דווקא שבועיים לפני ערב פסח?

ואז ראיתי את התרנים הללו מזדקרים גם במקומות אחרים בארץ, והעובדת החביבה בסרבל של תחנת הדלק דחקה בי לרכוש דגלון כּחולבן עם תורן קטן, לדלת המכונית. מה קרה? למה כל כך מוקדם? הרי עדיין לא הסרנו לגמרי את האיפור מנשף פורים. האם יתכן שהשנה הוקדמה עונת הייחום של התרנים?
 
פעם היו תולים את הדגלים יומיים לפני יום העצמאות. הם היו נתלים מורכנים, ליום הזיכרון, וזוקפים את התרנים ביום העצמאות. ביום העצמאות שנת 2003 אף החלה מסורת חדשה, להניח דגלון המדינה וסרט יזכור בצבע שחור ליד כל אחד מקברי הנופלים. 
 
רגע רגע.. לא הגזמנו? בעשור האחרון, בכל שנה, מקדימים קצת ולא מחכים ליום העצמאות. לאן נגיע – להנפת דגלים בט"ו באב? כי הרי גם יום השואה שלפני יום העצמאות מחוייב בהרמת ראש לאומית, כך למדנו במסע לאושוויץ. ובעצם, חג הפסח שלפניו, גם הוא חג לאומי לעילא, הרי "בחודש האביב, בארבעה עשר בו… היום הייתם לעם" (שמות י"ב). אז למה לא לדגֵל אותו?
 
ובעצם, למה לא להזקיר את התרנים כבר חודש לפני כן, בפורים, בארבעה עשר בחודש אדר? הרי גם אז כבר היינו לעם, ועוד איזה עם. אחרי שנפל הפּוּר התהפכו היוצרות ועשינו בהם שפטים כאלה, שיצא עשן. כמעט שמונים אלף גויים הרגנו שם, ואחר כך ערכנו משתה. 
 
אבל בעצם, בדיוק חודש לפני פורים חל החג הכי לאומי וגאה שיש – ט"ו בשבט. לאומי, לא? אז אפשר להניף את הדגל כבר בט"ו בשבט, מבלי לחכות לפורים. 

ומה – חנוכה לא חג לאומי? זה שלא היה בידי המכבים דגל הטלית ומגן דוד זה אומר שלא צריכים להיות גאים בהם היום? הם החזיקו מעמד מאה שנה עם ממלכה אף גדולה מגבולות ישראל של היום. אוקיי, לידיעת עובדי הרשויות המקומיות, צריך להציב את הדגלים והתרנים כבר בחנוכה. 
 
בעצם, צריך להקדים את ההצבה לחג הסוכות ולא להשאיר את הדיגול בחג האסיף רק בידי תנועת ההתנחלות החדשה, שהפכה את החג הצנוע והנדיב הזה למפגן של צעדות אלימות והנכחה עצמית בין הכפרים הפלסטיניים ביהודה ושומרון. 
 
גם יום כיפור שלפני חג-סוכות כבר מזמן הפך מיום של חשבון נפש אישי לחג לאומי-לאומני, וראש השנה מהווה כבר יותר מעשור רקע לראיונות חג פרוגרמטיים של מנהיגים וראשי המדינה. אז מה, שהאזרחים יקראו את כל אלה בעיתונים מבלי שיתנוסס מעליהם דגל המדינה?
 
ואז, אם מתעקשים ללכת אחורה, נקטע הרצף הלאומני בחג המבורך ביותר, משובב נפש ולו ליום אחד, ומאפשר לשמוח ולהתהולל בו מבלי להתחייב ללאומיות מזקירת גאווה, ובלי הדגלים המתנופפים ברוח. ט"ו באב. חג האהבה, שממריצה את ההורמונים שמסעירים את הבנים והבנות בין הכרמים והצימרים ורחבות הריקודים. אפשר לנוח לרגע מהדגלים. 

אבל לא לעולם חוסן, כי בעטיו של חוק ברית הזוגיות, עלולים בתי הדין המיוחדים לקבוע גם למי מותר יהיה לרדוף אחרי מי. ואז, דגלי הלאום ירדו מהתרנים וייקשרו אל הצמה המתנופפת של הבנות, כי לא לכל אחד מותר לרדוף אחרי בת ישראל כשרה עם דגלון בצמתה. לעומת זאת, הוא יוכל לזכות בדגלון. ביום הזיכרון לחללי צה"ל, על קברו.

 

 

לשנוא ערבים יותר ממה שצריך

2 במרץ 2010

המאמר הזה פורסם בחודש מאי 2006 ב-YNET לאחר החלטת בג"צ להותיר על כנו את החוק בהוראת שעה. 

בעטיין של העתירות לבג"צ וחידוש הדיון ב"חוק האזרחות", הוא מוגש כשירות לקוראים לצורך חשיבה מעמיקה יותר, בתוספת התנצלות על מיחזור חומרים (הגם שלא הובא כאן בשעתו).


לידיעת שופטי בג"ץ: לא תיתכן "הפליה מידתית". המיעוט הערבי ספג עוד מכה – אבל הרוב היהודי יסבול
שולי דיכטר

החלטת בג"ץ מאתמול היא ציון דרך שלילי ביחסים בין המיעוט הערבי מזה לבין המדינה והרוב היהודי מזה. בג"ץ עשה שימוש בטיעון ביטחוני להגבלת נישואי ערבים אזרחי ישראל עם פלסטינים בשטחים, בעוד שהכל בעצם יודעים כי כוונתו היא להפחית את מספר הערבים בישראל עד כמה שניתן, כמצוות ה"דמוגרפיה".

ככלל, מדינת ישראל מתנהלת כמו ריקוד מסביב למדורת השבט הדמוגרפית. כל המערכות מגויסות לריקוד זה, החל בקריטריונים להקצאת משאבים חומריים וכלה בהגבלת ההתאזרחות של נישאים. הבעיה היא שכחמישית מאזרחי המדינה נצלים שם בפנים, בלב המדורה הזאת. היא גורעת יום-יום עוד ועוד מן הלגיטימיות של אזרחותם של הערבים בישראל, שכן מצוותה העיקרית היא להפחית עד כמה שניתן ממספרם.

שלוש רשויות היסוד של המשטר הדמוקרטי – הכנסת, הממשלה ובית המשפט העליון – חברו בנושא זה לשרת את רצון הציבור היהודי, במרכזו ניצב "הטיעון הדמוגרפי". למעשה, רשויות השלטון בישראל קשובות לרצונו של הרוב היהודי, הריבון למעשה, ועושות הכל, ממש הכל, כדי לפעול על פיו. ואולם, לא רק הציבור משפיע על הרשויות אלא גם להיפך, ולהחלטת בג"ץ זו השפעה מרחיקת לכת על חוסר הלגיטימיות שיש בציבור היהודי לאזרחותם של הערבים בישראל.

מה יחשוב נער יהודי אשר יכול להתחתן עם נערה יהודיה מחו"ל והיא תתקבל כאן בברכה, בעוד חברו הערבי לא יוכל להתחתן עם נערה מן השטחים ולחיות כאן? אין ספק כי כל 11 השופטים שישבו בדין הזדעזעו בשבוע שעבר מן התוצאה של סקר העמדות של המכון הישראלי לדמוקרטיה, לפיו 62% מן היהודים בישראל תומכים בעידוד הגירת האזרחים הערבים מן המדינה. האם השישה שהכריעו את הכף מודעים לכך שבהחלטתם הם תורמים לתוצאות החמורות אולי עוד יותר של הסקר הבא? האם בהכרעתם הם משקפים את דעת הציבור היהודי בנושא זה, או בעצם משפיעים עליה?

כדי לשרת את הטיעון הדמוגרפי עשה בג"ץ לוליינות מפחידה, בשני טיעונים מופרכים: אחד הטיעונים המקוממים שהציג הוא כי יש בחוק האזרחות משום "הפליה מידתית". זה מזכיר את הבדיחה העצובה שמספרים באירופה: "מיהו אנטישמי? זה ששונא יהודים יותר ממה שצריך". הפליה היא הפליה ואינה לגיטימית במידה זו או אחרת. אלה הטוענים ל"הפליה מידתית" רוצים למעשה לומר "הפליה מוצדקת", אך מסתתרים מאחורי הביטוי "מידתי", שהוא רציונאלי לכאורה. אין זו אלא רמיה עצמית.

השימוש בטיעון הביטחוני הוא רעוע ולא עומד במבחן ההגיון. אילו היתה התאזרחות הנישאים עניין בטחוני – ניתן היה להתמודד איתה בדרכים ביטחוניות, כגון תחקירים יסודיים או הצבת פרופיל דרקוני, אפילו, לסינון המתקבלים לאזרחות. אך הסוד של החלטת בג"ץ הוא גלוי מכדי שניתן יהיה להסתירו: מאחורי הווילון הדק של הטיעון הביטחוני מבצבצות כפות הרגליים הגסות של השד הדמוגרפי, אשר לא יכול להסתיר את הריקוד המגושם שלו שם. המיעוט הערבי קיבל מכה חזקה, אך האינטרס של המדינה והאינטרס של הרוב היהודי הם אלה שיסבלו. ככל שיעלו להבות הטיעון הדמוגרפי במדורת השבט היהודי בישראל, ככל שיתענה במרכזה המיעוט הערבי, כן ילהט התפוח הזה עוד יותר, ולא ניתן יהיה עוד להעביר אותו מיד ליד.

צריך להירגע, להנמיך את הלהבות ולהסתכל במציאות נכוחה: אם לא תהיה כאן קטסטרופה אקולוגית, יהיה רוב יהודי בישראל במאה השנים הקרובות. במקום להתמכר לבהלה ולנהל היום קרבות מדממים על מצבים של קץ הדורות, צריכים המוחות המבריקים של המדינה להפנות את כל האנרגיה ליצירת משטר דמוקרטי הוגן וראוי, שיאפשר חיים משותפים של רוב יהודי ומיעוט ערבי במדינה לדורות הקרובים. מי שהציונות יקרה לו צריך להציל אותה מן ההיסטריה הדמוגרפית שאחזה ביהודים בשנים האחרונות, ולכלכל אותה בשום שכל. זהו הסיכוי של היהודים, וגם של הערבים, לחיות כאן. ראוי שגם בג"ץ יסייע לעם להגיע ליעד זה.

יום השואה הבינלאומי בידנו.

27 בינואר 2010

הנה תמו יום קרב וערבו, ועכשיו שתי הערות:

יום השואה הבינלאומי הוכרז על ידי האו"ם בשנת 2005, ונקבע ל-27 בינואר, יום ההשתלטות של הצבא האדום על אושוויץ-בירקנאו. אין לי מידע מדויק על כל הטקסים שהתקיימו בעולם היום, אבל לפי התקשורת כאן בארץ, נראה כי הצלחנו לנכס את כולו לנו. 

לאחר הכרזתו באו"ם בשנת 2005, הזדרז חיל האוויר שלנו לכבוש את שמי אושוויץ. חמש שנים לאחר הריכוך האווירי, ביצע היום ראש הממשלה טיהור של המקום באמצעות השפה. הוא נאם שם בעברית, לא לפני ש"התגדל והתקדש" מעל לשומעיו וקילל את האדמה שעליה הוא עומד. גם הנשיא פרס תקע היום את דגל ישראל בלב המאפליה, בנאום בעברית בבונדסטאג הגרמני. כמו נואם טוב הוא סיפר סיפור אישי נוגע ללב. לא סיפורו של ניצול "רגיל", לא אזרח ישראלי או יהודי-פולני שניצל. אלא דווקא ראשי המדינה, מייצגים רשמיים. ניכוס לאומי, רשמי, כמובטח בהמנון הפרטיזנים "ומצעדנו עוד ירעים/אנחנו פה". האם לכך התכוונו הפרטיזנים? הם דווקא ידעו לשתף פעולה לא רע עם הפרטיזנים בני כל האומות ולא התנשאו מעליהם.

יום השואה הבי"ל הוא אולי ההזדמנות ההיסטורית האחרונה להנחיל את זיכרון השואה לעולם כולו, אבל בעיקר באמצעות העברת האחריות לזיכרון הזה לאחרים. לא הכל עלינו, אפשר לשלב מאמצים עם אחרים. מדינות הגוש המזרחי, למשל, ציינו יום זה מאז ומתמיד. נכון, לא רק שואת היהודים היתה שם, אלא זיכרון לכל עשרות המיליונים שנספו במלחמת העולם השניה, אבל לא התעלמו מהשואה שלנו, האוניברסלית. במשך שנים ארוכות היה ליום זה איזכור שולי בלבד בתקשורת בישראל. בתמונות הנדירות שפורסמו אף אפשר היה לראות לפעמים את חברי הכנסת הערבים בין המציינים, כחברים נאמנים במסדר התודעה הקומוניסטי. 

המהלך ההיסטורי להעביר את היום הזה לאחריות האו"ם הוא נכון מאד. אבל כל זה עד שכוחותינו שוב לא הצליחו להתאפק וניכסו את היום הבינלאומי לנו. מגיע לנו, אחרי כל מה שעברנו. לא? מצעדנו מרעים, ועוד איך. זה טוב ליהודים? לאו דווקא. 

*                       *                       *

לכבוד יום השואה הבינלאומי הובאו היום (27 בינואר 2010), באופן דידקטי למדי, ב"מה בוער" עם רזי ברקאי בגל"צ ראיונות עם אייב פוקסמן, מנכ"ל הליגה נגד השמצה בארה"ב ועם עו"ד אלן דרשוביץ, הסנגור הפעלתן-מדי שלנו באמריקה. במו אזני שמעתי. ב"ראיון" הגיש דרשוביץ למאזיני גל"צ מנחה מיוחדת בדמות השוואה בין "השמאל הקיצוני בישראל" אל הניאו-נאצים בארצות הברית. זאת, בשל ביקורת הנשמעת בארץ כלפי השימוש הנרחב מדי שנעשה בשואה לצרכים פוליטיים.

דרשוביץ לא מעודכן. לא רק השמאל הרדיקלי בישראל מבקר זאת אלא גם ציונים כמוני, וגם ציונים יותר מיינסטרימיים ממני, ואף ימניים. המשותף לנו הוא חוש המידה ויישוב הדעת, אשר מרוב מאמץ, כנראה כבר אינם מנת חלקו של דרשוביץ. הוא, כנראה, נלהב מדי, נלהב כמו אוהד שצועק מן הטריבונה אל השחקנים שפועלים בשום שכל. עם תמיכה כזאת צריך לומר לו תודה, אבל לא, תודה.

אורי שלנו שורף גשרים

14 בינואר 2010

לפני כמה שנים ערכו ב"ידיעות אחרונות" את רשימת 100 השירים הטובים של המאה העשרים. הם בחרו 99 שירים והשאירו לקוראים להציע את השיר המאה.
אז שלחתי אליהם את ההצעה הזאת. נזכרתי בה משום מה דווקא השבוע, בעטייה של פרשת דני איילון והשגריר הטורקי. הנה היא לפניכם:

עקרה/ רחל
שירים רבים חסרו לי בין ה – 99, אבל אי-הכללתו של אורי היתה אכזרית במיוחד.

דווקא בימים אלה נעים להתרפק על החלום שהיה אורי עבור רחל המשוררת אישית, ועבור החברה העברית המתהווה בארץ ישראל בכלל. התרפקות וירטואלית, על חלום.

אורי של רחל נולד מתוך העקרות של הגולה, עם רסיס נהרה ארץ-ישראלית מעליו. צלילו הקצר של השם היה רך ומתוק, וניבא לדור הזה חיי תבונה, טוהר וזך. אבל מה שיצא היה שונה לגמרי.

אבל אורי שלנו, לעומת זאת, הצבר הגזעי, לא הסתפק כמו אימו בכבישת שביל צנוע ברגליו. אורי שלנו הלך בשדות, בגדול. הוא פוצץ גשרים ("כשהיה צריך"..), וגם בשדות זרים הלך, ואף שרף אותם, שלא לצורך. אורי שלנו אינו שר ממרומי עגלה עמוסת אלומות. על עגלה כזו הוא עורך חיפוש, ועוד איזה חיפוש…

רוח הקדים הזועמת של אורי שלנו שדפה את סביבתנו, ואותנו גם. אורי שלנו אינו שומע את קולה הרחוק של אימו. הוא כבר אינו שחור תלתלים ונבון, תלתליו הפכו שיבה. הנהרה פגה, פניו עייפו ותבונתו רחקה, רחקה מאד. 

לכן, אנא הוסיפו את אורי של רחל המשוררת לרשימה, ולו רק כהערת שולים. הוסיפו נא את אורי של רחל המשוררת לרשימה, לא רק כדי להתרפק על העבר, אלא גם כדי שניעזר בו לעיצוב מחדש של אורי שלנו.

 

אכזריות בימים ההם ובזמן הזה

3 בינואר 2010
בקריאה של פרשת השבוע שעבר התמקד המבט על הפסוקים הללו מתוך נאום הפרידה של יעקב אבינו מבניו, אבות שבטי ישראל. יעקב מגנה בהם שנים מבניו, שמעון ולוי, על האכזריות בה התנהגו כלפי בני שכם ומחמיר בעונשו על כך. להלן הפסוקים, מתוך ספר בראשית, פרק מ"ט:
 
ה שִׁמְעוֹן וְלֵוִי, אַחִים–כְּלֵי חָמָס, מְכֵרֹתֵיהֶם.  ו בְּסֹדָם אַל-תָּבֹא נַפְשִׁי, בִּקְהָלָם אַל-תֵּחַד כְּבֹדִי:  כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ, וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ-שׁוֹר.  ז אָרוּר אַפָּם כִּי עָז, וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה; אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב, וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל.
הסיפור אליו מתייחס יעקב מסופר בספר בראשית פרק ל"ד. נכון, שכם בן חמור היה אכזרי כלפי דינה אחותם אבל עֶברתם של שמעון ולוי היתה קשה, ונקמתם היתה קטלנית. אבל לא אחסוך מכם את הפרטים. הנה, בלשון התנ"ך, המעשים מפורטים מספר בראשית פרק ל"ד, פסוקים כ"ה-ל':
 
כה …וַיִּקְחוּ שְׁנֵי-בְנֵי-יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ, וַיָּבֹאוּ עַל-הָעִיר, בֶּטַח; וַיַּהַרְגוּ, כָּל-זָכָר.  כו וְאֶת-חֲמוֹר וְאֶת-שְׁכֶם בְּנוֹ, הָרְגוּ לְפִי-חָרֶב; וַיִּקְחוּ אֶת-דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם, וַיֵּצֵאוּ.  כז בְּנֵי יַעֲקֹב, בָּאוּ עַל-הַחֲלָלִים, וַיָּבֹזּוּ, הָעִיר–אֲשֶׁר טִמְּאוּ, אֲחוֹתָם.  כח אֶת-צֹאנָם וְאֶת-בְּקָרָם, וְאֶת-חֲמֹרֵיהֶם, וְאֵת אֲשֶׁר-בָּעִיר וְאֶת-אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה, לָקָחוּ.  כט וְאֶת-כָּל-חֵילָם וְאֶת-כָּל-טַפָּם וְאֶת-נְשֵׁיהֶם, שָׁבוּ וַיָּבֹזּוּ; וְאֵת, כָּל-אֲשֶׁר בַּבָּיִת.  ל וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל-שִׁמְעוֹן וְאֶל-לֵוִי, עֲכַרְתֶּם אֹתִי, לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ, בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי; וַאֲנִי, מְתֵי מִסְפָּר, וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי, וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי.  לא וַיֹּאמְרוּ:  הַכְזוֹנָה, יַעֲשֶׂה אֶת-אֲחוֹתֵנוּ.
 
בלשון ימינו זה היה נקרא "תגובה בלתי פרופורציונלית" ודו"חות בינלאומיים היו מגנים אותה, אבל יעקב אבינו לא חיכה לדו"חות וגינויים בינלאומיים אלא ביקר אותם בו במקום. הנימוק שלו היה פוליטי-פרגמטי, חשש משֵם רע בין עמי הארץ, שמא ייאספו עליו ויכו אותו ואת ביתו. עם זאת, למרות שחששו כי עמי האזור יתנקמו בו לא התממש, יעקב זכר את הפרשה וחרף גישתו הפרגמטית בעת ההיא, החליט בערוב ימיו להפוך אותה לשיעור לדורי דורות –  דווקא מן ההיבט הערכי של יחסים עם עמים שכנים.
 
בפרשת השבוע שעבר, בפרק נ', מטיל יעקב אבינו על בניו שמעון ולוי עונש קשה על חטאם בעבר. בעוד אחיהם זכו לקרקעות ליישב את שבטיהם, הם לא יזכו לירושת ארץ. אביהם יעקב מעניש אותם מבחינה חומרית, אבל קודם כל מנער את חוצנו מהם מבחינה ערכית ומוסרית: בְּסֹדָם אַל-תָּבֹא נַפְשִׁי, בִּקְהָלָם אַל-תֵּחַד כְּבֹדִי.
 
לא שלא היו מעשי התעללות ועֶבְרה גם במאה העשרים. בין השנים 1942-7 הפלמ"ח רשם פרקים עכורים בהיסטוריה הצבאית שהתבצעו בהם מעשי נקמה אכזריים ממש. אבל השפה בה נקטו גם הדיווחים בדיעבד באתר הפלמ"ח מעידה על תחושת אי-נוחות של כותבי ההיסטוריה עם האכזריות הזאת. למרבה האירוניה, מדגישים המדווחים בדיעבד כי "בכל מקרה ברור שההענשה נדונה תחילה בדרגים הבכירים ביותר ב'הגנה'. לפחות חלק מהפעולות נעשו תוך התייעצות ובגיבוי המומחים לענייני ערבים במחלקה המדינית של הסוכנות היהודית". בפלמ"ח מתאמצים גם היום להדגיש כי פעולות אלה לא היו מעשה של יום-יום, ואת אופיים האחראי (חינוכי?):"פעולות ענישה הכרוכות בשפיכות דמים היו נדירות ב'הגנה'. אישורן חייב הצגת ראיות מהימנות וחד-משמעיות למעורבותו של הנאשם, בחינת דרכים חלופיות לטיפול בנושא וליבון אופי הפעולה והיקפה במגמה מוצהרת שלא יפגעו חפים מפשע, ותמנע פתיחת שרשרת של נקמת דם." גם צדק (אי פגיעה בחפים מפשע) וגם פרגמטיא מדינית (מניעת שרשרת של נקמת דם).
 
נתן אלתרמן כתב על התנהלות דומה במלחמת השחרור בטור השבועי בעקבות כיבוש לוד,  שורות שלא משאירות מקום רב לספק: 
 
מתוך: על זאת/נ. אלתרמן, 1948

חצה עלֵי ג'יפ את העיר הכבושה,
נער עז וחמוש… נער-כְּפיר.
וברחוב המוּדבָּר
איש זקן ואִשה
נלחצו מפניו אל הקיר.
והנער חייך בשיניים-חלב:
"אנסה המקלע"… וניסה.
רק הליט הזקן את פניו בידיו…
ודמו את הכותל כיסה.
 
זה צילום מקרבות החירות, יקירים.
יש עָזים עוד יותר. אין זה סוד.
מלחמתנו תובעת ביטוי ושירים…
טוב! יוּשַר לה, אם-כן, גם על זאת!
ויושר לה אם-כן על "מקרים עדינים"
אשר שמם, במקרה, רציחה.
ויושר על שיחות של שומעים-מבינים,
על בנות-צחוק של ויתור וּסליחה.
[…]
כי חוגרי כּלֵי-לוחם, ואנחנו איתם,
מי בְּפועל
ומי בטפיחת הסכמה,
נדחקים, במלמול של "הכרח" ו"נקם",
לתחומם של פושעי מלחמה.
 
האם הצוערים בבה"ד 1 משננים בעל פה את השורות הללו?
אי אפשר להפנות גב ליעקב אבינו ולמורשתו כפי שהיא מוצגת בפרק נ', פרשת "ויחי" של השבוע שעבר. הלוחמים האכזרים לא יכולים להתחבא מאחורי הפטריוטיות, ועליהם לתת את הדין. ולאו דווקא לבתי המשפט בלונדון או בהאג – אלא דווקא כאן, בפני זכרונו של יעקב אבינו, בפני המראה שעל הקיר בבית, זו שניצבת בין דפי הסיפור התנ"כי ובין שורותיו של אלתרמן. מי שמתאמץ לכסות את המראה הזאת פוגע בעם היהודי, ובעיקר ביהדותו.

כלי מלחמה ושמו אכזריות – שנה ל"עופרת יצוקה"

2 בינואר 2010

התפרסם היום בווי-נט.
לא משהו חדש שיפתיע אתכם, אבל אפשר להתלהם כאן ולקלס שם, או להיפך.
  
שנת 2008 הרתה את אסון עזה. כבר בתחילתה, בינואר 2008, זרע ירון לונדון את זרע הפורענות הבולט ביותר, כשפירסם מאמר תחת הכותרת "טיפול בהלם": "הגיע הזמן להמם את האוכלוסייה בעזה דרך פעולות שעד כה בחלנו בהן", קרא, כדי "לשכך את הקנאות החמאסית".
כשבועיים מאוחר יותר כבר הציע בממשלה שר הפנים לשעבר מאיר שטרית להחריף את שיטות החינוך של החמאס, ו"למחוק שכונות שלמות בעזה, עד שיבינו".

אכזריות רבה הוצנעה, והאתוס הצבאי הישראלי עד העשור האחרון היה מאופיין באיפוק, ב"דבקות במשימה" עניינית ובצמד המלים "טוהר הנשק", הגם שהאחרון נשר זה מכבר מחמת מופרכות.

היה גם חייל שסיפר כי גם הזמר רן דנקר שהופיע בפני חיילי המילואים בשטח הכינוס לפני כניסת הכוחות לעזה, נשען על קיר אקוסטי של גיטרות חשמליות ועודד את החיילים "תיכנסו בהם..", בתוספת מלים שהדפוס לא יסבול.
בסופו של דבר בצה"ל לא יישמו כלשונה את ההמלצה הפואטית הכמו-רציונלית של לונדון, וגם לא את ההתלהבות המשתלחת של שטרית. אבל התרומה שלהם לשיח שתסס כאן בשנה שלפני המבצע היתה עידוד האכזריות ככלי מלחמה.
כלי זה לא היה מעולם בשימוש בצה"ל באופן גלוי, להיפך. מקרי אכזריות הושארו באתוס הלאומי כ"מקרים" בלבד: טבח דיר יאסין הובלט במלחמת השחרור כמעשה חריג והוטל על האצ"ל, שהיה גוף מוקצה; ותיקי חטיבת אלכסנדרוני הוציאו כסף רב ומאמץ אינטלקטואלי כביר כדי להפריך בבית המשפט את מחקרו ההיסטורי של תדי כ"ץ מאוניברסיטת חיפה בדבר טבח אזרחים בטנטורה במלחמת השחרור; פרשת חיסול השבויים המצריים בידי סיירת שקד ומקרים נוספים נחשפים מעת-לעת בידי מבצעיהם, או בידי עדים שנאלמו דום בעת מעשה וכיום מכים על חטא. אכזריות רבה הוצנעה, והאתוס הצבאי הישראלי עד העשור האחרון היה מאופיין באיפוק, ב"דבקות במשימה" עניינית ובצמד המלים "טוהר הנשק", הגם שהאחרון נשר זה מכבר מחמת מופרכות.

הששון אלי קרב אינו יאה למדינה ריבונית שמכבדת את עצמה כדמוקרטיה. לא מדובר כאן בנימוס בלבד, אלא בליבת ערכים שעליהם מתבסס הקיום שלנו.

בעזה הוחלף האיפוק המרוסן של הלוחמים באכזריות של סכין בין השיניים, בששון גלוי אלי קרב. אבל לונדון, שטרית ודנקר לא המציאו את זה אלא רק הבליטו את הכיעור. שמחת הקרב בעזה שאבה את כוחה משני מקורות, האחד דתי והשני חילוני: תיוגה הרבני של המלחמה הזאת כ"מלחמת מצווה קדושה" בידי ישיבות ההסדר, אחת מעצמות התֶמֶך של השלד הצה"לי, הזרים את הדם הרע גם בעורקיהם של חיילים לא דתיים.
המקור החילוני, לעומת זאת, הוא כנראה "מדד החוסן הלאומי", שביסס כנס הרצליה בשנים האחרונות. תפיסת החוסן הלאומי נועדה להראות כי כאשר יענו אותו כן ירבה ויפרוץ, וכי אכזריותם המטורפת של מתאבדי הטרור אינה מייאשת אותנו אלא דווקא להיפך. אנחנו מצטרפים אליה ומאמצים את הצומוד הפלסטיני, בדרכנו.
אבל האכזריות היא גם חרב מתהפכת כלפי פנים, ולא רק אצל הפלסטינים. בימים אלה נחשף שוב "נוהל חניבעל", אשר מורה לחיילים שלא לאפשר לשבות חייל בכל מחיר, כולל ירי על השובים והשבוי גם יחד. זה קרה גם בעזה בעת המבצע, כאשר נורו פגזים מטנק אל תוך בית שהיה בו חייל מאותה חטיבה כדי למנוע את חטיפתו, או את חטיפת גופתו. בתנאים של "חוסן לאומי" זוכה התנהלות מעין זו להסכמה רחבה. קשה לנו, ולכן מותר לנו.

האתוס הצבאי הישראלי עד העשור האחרון היה מאופיין באיפוק, ב"דבקות במשימה" עניינית, ובצמד המלים "טוהר הנשק", הגם שהאחרון נשר זה מכבר מחמת מופרכות

בנוסף על כל אלה בא דו"ח גולדסטון והרגיז אותנו בתוכחה מרחוק. הגם שיש בכך צביעות לא מעטה נוכח הכיבוש של עיראק ואל מול מוות שזורעת המעורבות הצבאית של ארה"ב ובנות בריתה באפגניסטן, נראה כי מדינות המערב מאותתות לישראל בפנס שאין להתעלם ממנו.
כתוב עליו באותיות מוארות שגם אם ההגנה העצמית מחייבת זאת, הששון אלי קרב אינו יאה למדינה ריבונית שמכבדת את עצמה כדמוקרטיה. לא מדובר כאן בנימוס בלבד אלא בליבת ערכים שעליהם מתבסס הקיום שלנו. כאשר נותנים לתרכובת של קדושת המלחמה והחוסן הלאומי לפעול, היא נפיצה מדי ומרחיקה אפילו את חלומות הנורמליות שהיו כאן פעם.
לאחר עשור של איבוד דעת, דווקא התרכובת של דמוקרטיה וערכי אנוש חייבת להיכנס לציבוריות בישראל. אולי אם נפנים זאת, יהיה על מה להילחם גם בדור הבא, ואולי גם ניתן יהיה למנוע את הזוועה הבאה.

על מה יצא הקצף?

27 בנובמבר 2009

בקרב רבים בציבור הישראלי התבססה כבר ההכרה כי יש להתייחס ברצינות לדו"ח גולדסטון, ולנהל חקירה עצמית. עם זאת, גם אם יימצאו בדו"ח אי דיוקים עובדתיים, נראה כי הסיבה האמיתית לחומרתו היא לאו דווקא התוצאות הטרגיות, אלא רוח הקרב שהיתה בבסיסו של המבצע. ואולי, בעצם, זהו מוקד הביקורת הבינלאומית כלפינו? על פי התגובות הסוערות בישראל לדו"ח, נראה כי אלה בקרבנו שאיבדו לא רק את הראש, אלא גם את הלב, הבינו שפשוט "קלטו אותנו" על אמת.

 

כצפוי, הפילוסוף פרופ' אסא כשר גויס להצדקת מבצע "עופרת יצוקה". אך במאמרו בגיליון האביב 2009 של כתב העת "תכלת" הוא כותב כי "לשימוש בכוח צבאי יש הצדקה רק כאשר מוצו כל הדרכים החלופיות להשגת המטרה של הגנה עצמית אפקטיבית. זהו עקרון האמצעי האחרון (ההדגשה במקור, ש.ד.) של תורת המלחמה הצודקת". "מלחמה צודקת" לא מכשירה תוצאה של הרג אזרחים, וסביר כי יהיה ויכוח האם באמת נוסו כל האמצעים, אבל בשורות אלה אנסה להתמקד דווקא ברוחו של העיקרון. מהו מצב הנפש אשר עומד בבסיסו של ה"אמצעי אחרון"? מטבע הגדרתו, הוא ננקט כאילוץ, לאחר שנוסו האמצעים הרצויים. במלים אחרות, "אמצעי אחרון" ננקט באי רצון בולט. האמנם זהו המקרה?

 

במאמרו ב"ניו יורק טיימס", שפורסם ב"הארץ" ב-17 בספטמבר 2009, השופט גולדסטון אינו כופר בזכותה של המדינה להגן על עצמה בכוח, אלא מדגיש שוב ושוב את מרכיב ההפרזה בכוח התגובה של צה"ל. אין ספק כי אזרחים רבים נפגעו בעזה כתוצאה מן ההתנהלות הצבאית הפושעת של החמאס, אשר בכוונה תחילה משתמשת באזרחיה כבמגן חי. אבל צה"ל שלנו לא עשה הרבה כנגד זאת ולהיפך – הוא הצטרף למעשה להתנהלות הנפסדת של החמאס, על חשבונם של אותם אזרחים.

 

השופט גולדסטון, מבלי לכפור בלגיטימיות של הפעלת כוח, מדגיש את הכוח המופרז. אין זו הפעם הראשונה שאנו מואשמים בהפעלה בלתי פרופורציונלית בכוח, זה היה גם בקיץ 2006. אז היה זה רב-אלוף דן חלוץ קר הרוח, אשר המליץ לממשלה להפעיל מדיניות של "בעל הבית השתגע". המדיניות חזרה על עצמה בעזה, אך הפעם לא היה חלוץ לבדו והיא התנהלה תחת הפגזה פנימית של תילי תילים של מלים מתלהמות מפרשנים, ידענים, פייטנים וסתם אוהדים חמומי מוח. אולי כאן נעוץ ההבדל.

 

מהו בעצם ההבדל בין הפעלת כוח לבין הפעלת כוח מופרז? מה גורם ל"בעל הבית" "להשתגע"? על פי ההתנהלות התקשורתית בשנה שלפני המלחמה בעזה, נראה כי הקצף שעל שפתי המתלהמים בשיח הציבורי הוא שהעלה אותו גם על שפתיהם של חיילי צה"ל ואלה, בתורם, פרקו אותו על אזרחי עזה. השיח הציבורי הפרוע שהתקיים כאן במהלך שנת 2008, בתגובה לירי הבלתי נסבל באמת של טילי הקסאם על שדרות, לקה, למשל, ירון לונדון ב"שמחת האילוץ האחרון" והעלה הצעות אסטרטגית-פואטית להחריב בעזה שכונות על יושביהן, אך זו היתה רק ההתחלה. בהמשך, ה"אסטרטגים" שבאולפני הטלוויזיה, מעל דוכני הנואמים בכנסת, בימי העיון השונים ועוד ועוד, לא שקלו בקור רוח את דיני המלחמה וקבעו בצער כי המבצע הוא "האמצעי האחרון", אלא דווקא עודדו את החיילים "להיכנס בהם" באכזריות, כך במפורש, ואף לא ניסו להסתיר את שמחת הקרב.

 

בתגובה לטירוף היאוש הפלסטיני שלא ראה מוצא מן הכיבוש, צמח כאן פרא בעשור האחרון "החוסן הלאומי" ובצילו התפתחו העדפות חדשות של לוחמינו. עם כל הלעג כלפי ה"יורים ובוכים", היה בנורמה ההיא לפחות לכאורה אישור לשימוש בכוח כ"אמצעי אחרון", אך כעת הם ששים אלי קרב, אוי לה לאותה שמחה שמסגירה יותר מכל את מצוקתם של הלוחמים. השמחה המפוקפקת הזו החליפה את ה"דבקות במשימה" המפורסמת של צה"ל ואת מסירות הנפש, אשר תמיד באו עם איפוק מתחייב. קריאות הקרב של החיילים ששודרו בתחילת המבצע לא השאירו מקום לספק – האכזריות של אולפני הטלוויזיה בחודשים שלפני המבצע השתלטה סופית על רוח הקרב הישראלית. היא שולחה לחופשי מתוך הנדן הרגשי והיא זו שעשתה שמות באויב, וגם בלבב פנימה. כן, נפש יהודי.

 

אולי דווקא זה מה שגורם לאומות העולם המערבי, גם אם יש בכך צביעות נוכח האכזריות שלהם בעירק ובאפגניסטן, לסלוד ממעשינו? אולי הם מזהים ממרחק את מה שכאן קשה לראות מבעד לאדים המהבילים של הדיון הציבורי, ועיקרו הששון אלי קרב? נראה כי אותו ששון אלי קרב, הוא זה שמבדיל זהו בין הפעלת כוח להגנה עצמית, שבגינה זכינו בעבר לתהילה, לבין הפעלת כוח בלתי סביר, אכזרי ומופרז, שבגינו אנחנו סופגים כעת את הביקורת. אם התעלמנו עד עתה מאיתותי המצוקה הפנימיים, הרי שמזה לא ניתן להתעלם עוד.

 

לכן, כל ועדת בדיקה שתיקבע לחקור את אירועי "עופרת יצוקה" צריכה לכלול צוות מיוחד שייתן דין וחשבון על השיח הציבורי שליווה את המלחמה, אותו שיח שדחף להפעלת כוח מופרז. יתכן כי זהו מוקד הדו"ח, וללא ספק זוהי ליבת הביקורת שעלינו לעשות בבית פנימה.