עוד סוג של סיכום שנה: השנה נזקקתי פעמיים לטיפול רפואי.
הפעם הראשונה היתה פרוצדורה רפואית מתוכננת מראש, ובחרתי לעשות אותה במסגרת רפואה פרטית. שילמתי כסף כדי לבחור את הרופא וכדי לבצע את ההליך בבית חולים פרטי בתוך יום אחד. לכאורה התהליך היה ממוקד בי. נקבע תאריך לנוחותי, הייתה פגישה אישית מראש, הרופא הסביר את כל הפרטים וטרח להדגיש כי כדאי מאד לבצע הליך מזערי נוסף, לא רפואי נטו, "כדי לשפר משמעותית את התוצאה". אלא שההליך הנוסף היה כרוך בתשלום של אלפי ₪ נוספים. וויתרתי מיד. הוא הגן על עצמו לפחות שלוש פעמים במהלך הזמן, בין אם בחתימה על מסמך משפטי או בדברים בעל פה שמגנים עליו מפני טענות עתידיות נגדו (לא היו לי) ולפני שיצאתי מהפגישה הזכיר שאחשוב שוב על ההליך הנוסף.
בקבלה ביום הניתוח שאלה אותי הפקידה מבלי להרים את הראש "הבאת צ'ק?" שלפתי אותו מוכן וחתום והגשתי לה. היא בדקה ושאלה "רגע.. זה רק להליך הרגיל? אתה לא עושה את ההליך הנוסף"? "לא", קיצרתי. והיא הפנתה אותי הלאה. בהמתנה לניתוח הגיע הרופא לבדוק אותי, ואגב אורחא שאל שוב על "ההליך הנוסף". בדרך אל חדר הניתוח עוד הספיקה גם האחות לשאול אותי "אתה בטוח שאתה לא רוצה את ההליך הנוסף?"
החדרים בבית החולים היו חדשים וגדולים ובוהקים, האחיות צעירות ורעננות והרופאים שקולים ומבוגרים. מבוגרים, כלומר יודעי דבר, יודעים את מלאכתם. אני הייתי המנותח מס' 1 באותו היום ("טוב.. נתחיל. יש לנו עוד שישה היום", אמר המומחה שלי). הרופא שלי וגם המרדים שידרו בהתנהלותם "ראינו כמוך אלפים ונראה עוד אלפים". זה היה אמור לטעת בי אמון וביטחון, אבל אז כבר הרגשתי לא רצוי שם. הבנתי שביאסתי אותם. אז כבר זה נראה לי לא טוב, לא נכון. אולי היה זה המבט של הרופא מעבר לכתפי כבר בפגישה הראשונה, לכיוון השעון שהיה על הקיר, או העייפות הנפשית שניבטה מתחת לגבותיו העבותות והמנוסות, או הנחמדות המקצועית של האחות שקיבלה אותי בהתאוששות? אינני יודע. ההליך הרפואי בוצע (לא בבטן), אבל נשארתי עם כאב בטן עמום.
הפעם השניה שנזקקתי לעזרה רפואית הייתה בלתי מתוכננת, ללא קשר עם ההליך הראשון. הגעתי השבוע לבית החולים "מאיר" של קופת חולים כללית בה אני חבר בשעת ערב, כואב כולי, בלי ארנק בלי תעודה מזהה, רק הצלחתי להגות את מספר הזהות שלי בעל פה. במיון הפנו אותי מיד למחלקת אף אוזן גרון. שם, לאחר המתנה של 20 דקות, קיבלו אותי במאור פנים רופא צעיר שחזר מארוחת הערב ומתמחה צעירה ממנו. הם קראו את מכתב ההפניה מרופאת המשפחה ואחזו בי שניהם, הוא בידי והיא במכשירי הבדיקה.
מן הרגע הראשון הם התייעצו ביניהם בכל דבר, בתקשורת של פס רחב. כל כך רחב, שלמחרת בבוקר הצטרפו לפס הזה עוד רופא צעיר, שני רופאים מומחים והפרופסור, מנהל המחלקה. כל אחד מהם חיווה את דעתו, הבכיר התייעץ עם הזוטר, והמתמחה נתבקשה להציע את דעתה. בזבוז כוח אדם? מה פתאום? לא נעלם ממני שבהוויה התוססת הזו, שאני יושב על כיסא במרכזה, שימשו עוד שני מקרים מקבילים לפחות כנושא לדיון, בתוך פס התקשורת הרחב. לא הרגשתי מוזנח אף לרגע, משום שכאשר פנו אלי היו ממוקדים בבעיה שלי, שנפתרה בכוחות משותפים. מולטי-טאסקינג, קוראים לזה. שיהיה.
התקבלתי לאישפוז הראשון בחיי, בגיל 55, בידי צוות אחיות מבוגרות ואחראיות, כמה מהן בודאי כבר סבתות לנכדים, שאף לרגע לא ניבטה עייפות מעיניהן. הנחמדות – כל אחת על פי אופייה, אבל הנמרצות, המסירות והמקצועיות – אחידה לכולן. המרצפות 20 ס"מ על 20 ס"מ בבית החולים שנוסד בשנת 1956 אדומות, ואין שירותים בחדרים, אלא במרוכז של כל המחלקה. לא נעים, נכון. אבל נקי, כל הזמן. "בשנה הבאה נעבור לבניין החדש", הבטיחה אחת האחיות, כשראתה אותי משתהה אצל המבואה למקלחות והשירותים, קוראת את מחשבותי.
בבוקר המחרת, לאחר ביקור הרופאים, קיבל אותי שוב לטיפול אותו התורן מאתמול, כתום משמרת של 24 שעות רצופות. אלא ששוב לא היה לבדו. היו שם המתמחה הצעירה מאתמול ומתמחה נוסף. לאחר שדיווח לחבריו ולפרופסור על כל הטלפונים שהיו כל הלילה מקולגות בבתי חולים אחרים אודות מקרים שונים, נפנו לחזור אל התפתחויות הלילה אצלי. באותו הרגע הגיע בריצה מחליפו, רופא צעיר אחר. חמשת הרופאים שהיו בחדר הטיפולים של מחלקת אף אוזן גרון נתנו ביחד 12 דקות משכנעות (במצטבר – 60 דקות של רופא מומחה. חלמתם על זה פעם?), בוחנים ומתייעצים באשר לפתרון הבעיה.
באותם 12 רגעים יקרים מילאתי את תפקיד הפציינט בסצנת רפואה של ממש, סצנה בה הרפואה איננה שירות לקוחות, אלא מעשה עליון של אדם לאדם, הנשען על עולם המדע במיטבו, רפואה בה הסקרנות, ההתייעצות וההתחלקות בידע בין דורות הרופאים נועדה לקדם את מצבו של הפציינט. שם אני רוצה להיות, בזירה הרפואית ולא בזירה העסקית. אני רוצה להיות מטופל בידי רופאים העובדים כקבוצה, שהמדע נשמת אפם, שמתעדכנים, מתייעצים ומייעצים זה לזה ללא כל שיקול עסקי-כלכלי.
הרופא הצעיר שזה עתה הגיע רענן ונמרץ למשמרת, היה בסופו של דבר בעל ה"רגל המסיימת" שהכריעה מול הבעיה הרפואית שלי. הוא לא הביט מעבר לכתפי אל השעון שמאחורי. הוא מיקד את הפנס שחבש לראשו, בידו המכשירים, והוא מקשיב לי ומכוון את מעשיו, מתחשב ברגישות בתחושותי הלא נוחות, כאשר הפרופסור רוכן מאחוריו מדריך אותו בדברים ומעודד אותו.
על חזהו, עיני לא יכלו להתעלם מכך, במקום מדליית כבוד הייתה מדבקה שאומרת: "ב-4/10 הכל יגמר". כנראה הוא אחד מאלה שהגישו את מכתבי ההתפטרות שיכנסו לתוקף בעוד שבוע. האמנם? מה הוא יעשה? ייתן את כל הכישרון, העוצמה האישית הזאת, הברק בעיניים, הסקרנות והשאפתנות לפתור את הבעיה של החולה – בקנדה? האם ייתן את טיפול הנפלא הזה שם – או שמא יישאר כאן, ייכנע לתכתיבי ההון-עשירון-שלטון, ויצטרף למועדון השר"פ הנוצץ?
יתכן שיבואו אחרים עם סיפורים הפוכים לשלי, עם אכזבות מטיפול ברפואה הציבורית שהתעייפה בעשרים השנים האחרונות, אבל זה רק מחזק את דעתי: בעוד 20 שנה, אם אזדקק, אינני רוצה לראות את הרופאים שהיום הם צעירים, עם גבות עייפות וחפתי זהב, מציעים שוב ושוב שירות רפואי נוסף, פטנט שמור, תמורת אלפי שקלים. בעוד 20 שנה אני רוצה לראות את הרופא שלי, כמו גם את חבריו, מרוצה מיציבות כלכלית, סקרן ונמרץ, מעודכן בחידושים, משמש כמקור ידע והשראה ורוכן מאחורי רופאים צעירים אחרים להדריכם. כאן, בישראל.
מענית, ערב ראש השנה, 28 בספטמבר 2011