בחורף הירוק האחרון טיילתי עם אחד מוותיקי החלוצים של עמק בית שאן. הלכנו לראות אתר שהוקם בעשור שעבר מסביב לאחד המעיינות, כחמישה קילומטרים מהעיר בית שאן. הוא הצביע על אבני הבזלת המסותתות שנעשה בהן שימוש לבינוי האתר ואמר לי: "אתה רואה את האבנים האלה..? הן מבית שאן הערבית… יובל שנים אחרי כיבוש העיר לקחו אותן משם, מהריסות הבתים, כדי לבנות את האתר הזה".
בדרכנו חזרה למכונית הפטיר הזקן "נו.. טוב שנותנים להם לבוא לכאן לבכות על בית שאן שלהם שחרבה..". "כאן לא בית שאן, אנחנו במרחק כמה קילומטרים משם", ניסיתי לתקן אותו. אבל הוא בשלו: "הם באים לכאן לבכות על האבנים, להתאבל על בית שאן שלהם שהיתה. עד מלחמת השחרור היו שם אלפי ערבים והם גורשו", כך דייק וקבע שוב, פטור מלנמק, כי "טוב שנותנים להם להתאבל. זה חשוב מאד..". שאלתי "מה.. אתה חושב שאפשר היה למנוע מהם לבכות"? "בוודאי", הטעים. "ומה חשבת? אפשר היה לאסור עליהם בכלל לבוא לכאן, ואפשר גם לאסור עליהם לזכור ולהתאבל. אבל אז זה היה נורא.. צריך להכיר באובדן שלהם", וחזר ומלמל שוב ושוב, כדרכו בזמן האחרון, "טוב שלפחות נותנים להם לבכות".
הוא חי לאורך שמונה עשורים במאה העשרים וכבר תשע שנים במאה ה – 21, במהלכן כבר ראה צער ועושק, שתיקות ודברים, מאבק, צמיחה ושמחה ותנופת בניין, נכדים ונינים; הוא הרווה את אדמת העמק האפורה בזיעתו, זרע בה מיליוני זרעים וקצר מאה שערים. אבל מאין שלף את האפשרות ההזויה הזאת של מניעת הבכי? לא אדע אם דלה זאת מנבכי זכרונו ממציאות רחוקה אחרת, בבהירות מזוקקת, או שמא סימֵן זאת בפיכחון של חוכמת מעשה נוכח פני העתיד. בין כך או כך, הוא ראה.
הזקן הזה כבר לא שומע עכשיו את החדשות, אבל בשבועות האחרונים, נוכח הצעות החוק בדבר האיסור על איזכור הנכּבה ביום העצמאות ובדבר שבועת הנאמנות הכפויה, גם אנחנו רואים כי אפשר גם אפשר להציע לאסור צער ואבל.
"טוב שלפחות נותנים להם לבכות", הוא אמר בניקיון דעת בחורף האחרון. אולי בכנסת יקשיבו לזקן מן העמק?
מענית, מאי 2009
—————–
הרשימה הזאת צוטטה בתכנית הרדיו של חיים יבין ב"רדיו ללא הפסקה"
גלויות, מוואדי עארה 
להשאיר תגובה