עונת הייחום של התרנים

ראיתי אותם כבר בשבוע שעבר. גם טיפות הגשם של חודש מארס הופתעו לראות, משהתקרבו לאדמה, את הדגלים כחול-לבן שהתנוססו על התרנים בהמשך לשדרת הדקלים בפרדס חנה, עיירת הסידורים שלי. מה, כל כך מוקדם? בדרך כלל זה בחודש אפריל, אחרי שביעי של פסח. רק אז יוצאים הפועלים מטעם הרשויות המקומיות, לא משנה בני איזה לאום, ומתקינים את הדגלים לקראת ימי הזיכרון הלאומיים, בואכה יום העצמאות. מה קרה להם שהשנה יצאו כבר עכשיו, דווקא שבועיים לפני ערב פסח?

ואז ראיתי את התרנים הללו מזדקרים גם במקומות אחרים בארץ, והעובדת החביבה בסרבל של תחנת הדלק דחקה בי לרכוש דגלון כּחולבן עם תורן קטן, לדלת המכונית. מה קרה? למה כל כך מוקדם? הרי עדיין לא הסרנו לגמרי את האיפור מנשף פורים. האם יתכן שהשנה הוקדמה עונת הייחום של התרנים?
 
פעם היו תולים את הדגלים יומיים לפני יום העצמאות. הם היו נתלים מורכנים, ליום הזיכרון, וזוקפים את התרנים ביום העצמאות. ביום העצמאות שנת 2003 אף החלה מסורת חדשה, להניח דגלון המדינה וסרט יזכור בצבע שחור ליד כל אחד מקברי הנופלים. 
 
רגע רגע.. לא הגזמנו? בעשור האחרון, בכל שנה, מקדימים קצת ולא מחכים ליום העצמאות. לאן נגיע – להנפת דגלים בט"ו באב? כי הרי גם יום השואה שלפני יום העצמאות מחוייב בהרמת ראש לאומית, כך למדנו במסע לאושוויץ. ובעצם, חג הפסח שלפניו, גם הוא חג לאומי לעילא, הרי "בחודש האביב, בארבעה עשר בו… היום הייתם לעם" (שמות י"ב). אז למה לא לדגֵל אותו?
 
ובעצם, למה לא להזקיר את התרנים כבר חודש לפני כן, בפורים, בארבעה עשר בחודש אדר? הרי גם אז כבר היינו לעם, ועוד איזה עם. אחרי שנפל הפּוּר התהפכו היוצרות ועשינו בהם שפטים כאלה, שיצא עשן. כמעט שמונים אלף גויים הרגנו שם, ואחר כך ערכנו משתה. 
 
אבל בעצם, בדיוק חודש לפני פורים חל החג הכי לאומי וגאה שיש – ט"ו בשבט. לאומי, לא? אז אפשר להניף את הדגל כבר בט"ו בשבט, מבלי לחכות לפורים. 

ומה – חנוכה לא חג לאומי? זה שלא היה בידי המכבים דגל הטלית ומגן דוד זה אומר שלא צריכים להיות גאים בהם היום? הם החזיקו מעמד מאה שנה עם ממלכה אף גדולה מגבולות ישראל של היום. אוקיי, לידיעת עובדי הרשויות המקומיות, צריך להציב את הדגלים והתרנים כבר בחנוכה. 
 
בעצם, צריך להקדים את ההצבה לחג הסוכות ולא להשאיר את הדיגול בחג האסיף רק בידי תנועת ההתנחלות החדשה, שהפכה את החג הצנוע והנדיב הזה למפגן של צעדות אלימות והנכחה עצמית בין הכפרים הפלסטיניים ביהודה ושומרון. 
 
גם יום כיפור שלפני חג-סוכות כבר מזמן הפך מיום של חשבון נפש אישי לחג לאומי-לאומני, וראש השנה מהווה כבר יותר מעשור רקע לראיונות חג פרוגרמטיים של מנהיגים וראשי המדינה. אז מה, שהאזרחים יקראו את כל אלה בעיתונים מבלי שיתנוסס מעליהם דגל המדינה?
 
ואז, אם מתעקשים ללכת אחורה, נקטע הרצף הלאומני בחג המבורך ביותר, משובב נפש ולו ליום אחד, ומאפשר לשמוח ולהתהולל בו מבלי להתחייב ללאומיות מזקירת גאווה, ובלי הדגלים המתנופפים ברוח. ט"ו באב. חג האהבה, שממריצה את ההורמונים שמסעירים את הבנים והבנות בין הכרמים והצימרים ורחבות הריקודים. אפשר לנוח לרגע מהדגלים. 

אבל לא לעולם חוסן, כי בעטיו של חוק ברית הזוגיות, עלולים בתי הדין המיוחדים לקבוע גם למי מותר יהיה לרדוף אחרי מי. ואז, דגלי הלאום ירדו מהתרנים וייקשרו אל הצמה המתנופפת של הבנות, כי לא לכל אחד מותר לרדוף אחרי בת ישראל כשרה עם דגלון בצמתה. לעומת זאת, הוא יוכל לזכות בדגלון. ביום הזיכרון לחללי צה"ל, על קברו.