Archive for מרץ, 2010

עונת הייחום של התרנים

21 במרץ 2010

ראיתי אותם כבר בשבוע שעבר. גם טיפות הגשם של חודש מארס הופתעו לראות, משהתקרבו לאדמה, את הדגלים כחול-לבן שהתנוססו על התרנים בהמשך לשדרת הדקלים בפרדס חנה, עיירת הסידורים שלי. מה, כל כך מוקדם? בדרך כלל זה בחודש אפריל, אחרי שביעי של פסח. רק אז יוצאים הפועלים מטעם הרשויות המקומיות, לא משנה בני איזה לאום, ומתקינים את הדגלים לקראת ימי הזיכרון הלאומיים, בואכה יום העצמאות. מה קרה להם שהשנה יצאו כבר עכשיו, דווקא שבועיים לפני ערב פסח?

ואז ראיתי את התרנים הללו מזדקרים גם במקומות אחרים בארץ, והעובדת החביבה בסרבל של תחנת הדלק דחקה בי לרכוש דגלון כּחולבן עם תורן קטן, לדלת המכונית. מה קרה? למה כל כך מוקדם? הרי עדיין לא הסרנו לגמרי את האיפור מנשף פורים. האם יתכן שהשנה הוקדמה עונת הייחום של התרנים?
 
פעם היו תולים את הדגלים יומיים לפני יום העצמאות. הם היו נתלים מורכנים, ליום הזיכרון, וזוקפים את התרנים ביום העצמאות. ביום העצמאות שנת 2003 אף החלה מסורת חדשה, להניח דגלון המדינה וסרט יזכור בצבע שחור ליד כל אחד מקברי הנופלים. 
 
רגע רגע.. לא הגזמנו? בעשור האחרון, בכל שנה, מקדימים קצת ולא מחכים ליום העצמאות. לאן נגיע – להנפת דגלים בט"ו באב? כי הרי גם יום השואה שלפני יום העצמאות מחוייב בהרמת ראש לאומית, כך למדנו במסע לאושוויץ. ובעצם, חג הפסח שלפניו, גם הוא חג לאומי לעילא, הרי "בחודש האביב, בארבעה עשר בו… היום הייתם לעם" (שמות י"ב). אז למה לא לדגֵל אותו?
 
ובעצם, למה לא להזקיר את התרנים כבר חודש לפני כן, בפורים, בארבעה עשר בחודש אדר? הרי גם אז כבר היינו לעם, ועוד איזה עם. אחרי שנפל הפּוּר התהפכו היוצרות ועשינו בהם שפטים כאלה, שיצא עשן. כמעט שמונים אלף גויים הרגנו שם, ואחר כך ערכנו משתה. 
 
אבל בעצם, בדיוק חודש לפני פורים חל החג הכי לאומי וגאה שיש – ט"ו בשבט. לאומי, לא? אז אפשר להניף את הדגל כבר בט"ו בשבט, מבלי לחכות לפורים. 

ומה – חנוכה לא חג לאומי? זה שלא היה בידי המכבים דגל הטלית ומגן דוד זה אומר שלא צריכים להיות גאים בהם היום? הם החזיקו מעמד מאה שנה עם ממלכה אף גדולה מגבולות ישראל של היום. אוקיי, לידיעת עובדי הרשויות המקומיות, צריך להציב את הדגלים והתרנים כבר בחנוכה. 
 
בעצם, צריך להקדים את ההצבה לחג הסוכות ולא להשאיר את הדיגול בחג האסיף רק בידי תנועת ההתנחלות החדשה, שהפכה את החג הצנוע והנדיב הזה למפגן של צעדות אלימות והנכחה עצמית בין הכפרים הפלסטיניים ביהודה ושומרון. 
 
גם יום כיפור שלפני חג-סוכות כבר מזמן הפך מיום של חשבון נפש אישי לחג לאומי-לאומני, וראש השנה מהווה כבר יותר מעשור רקע לראיונות חג פרוגרמטיים של מנהיגים וראשי המדינה. אז מה, שהאזרחים יקראו את כל אלה בעיתונים מבלי שיתנוסס מעליהם דגל המדינה?
 
ואז, אם מתעקשים ללכת אחורה, נקטע הרצף הלאומני בחג המבורך ביותר, משובב נפש ולו ליום אחד, ומאפשר לשמוח ולהתהולל בו מבלי להתחייב ללאומיות מזקירת גאווה, ובלי הדגלים המתנופפים ברוח. ט"ו באב. חג האהבה, שממריצה את ההורמונים שמסעירים את הבנים והבנות בין הכרמים והצימרים ורחבות הריקודים. אפשר לנוח לרגע מהדגלים. 

אבל לא לעולם חוסן, כי בעטיו של חוק ברית הזוגיות, עלולים בתי הדין המיוחדים לקבוע גם למי מותר יהיה לרדוף אחרי מי. ואז, דגלי הלאום ירדו מהתרנים וייקשרו אל הצמה המתנופפת של הבנות, כי לא לכל אחד מותר לרדוף אחרי בת ישראל כשרה עם דגלון בצמתה. לעומת זאת, הוא יוכל לזכות בדגלון. ביום הזיכרון לחללי צה"ל, על קברו.

 

 

מודעות פרסומת

לשנוא ערבים יותר ממה שצריך

2 במרץ 2010

המאמר הזה פורסם בחודש מאי 2006 ב-YNET לאחר החלטת בג"צ להותיר על כנו את החוק בהוראת שעה. 

בעטיין של העתירות לבג"צ וחידוש הדיון ב"חוק האזרחות", הוא מוגש כשירות לקוראים לצורך חשיבה מעמיקה יותר, בתוספת התנצלות על מיחזור חומרים (הגם שלא הובא כאן בשעתו).


לידיעת שופטי בג"ץ: לא תיתכן "הפליה מידתית". המיעוט הערבי ספג עוד מכה – אבל הרוב היהודי יסבול
שולי דיכטר

החלטת בג"ץ מאתמול היא ציון דרך שלילי ביחסים בין המיעוט הערבי מזה לבין המדינה והרוב היהודי מזה. בג"ץ עשה שימוש בטיעון ביטחוני להגבלת נישואי ערבים אזרחי ישראל עם פלסטינים בשטחים, בעוד שהכל בעצם יודעים כי כוונתו היא להפחית את מספר הערבים בישראל עד כמה שניתן, כמצוות ה"דמוגרפיה".

ככלל, מדינת ישראל מתנהלת כמו ריקוד מסביב למדורת השבט הדמוגרפית. כל המערכות מגויסות לריקוד זה, החל בקריטריונים להקצאת משאבים חומריים וכלה בהגבלת ההתאזרחות של נישאים. הבעיה היא שכחמישית מאזרחי המדינה נצלים שם בפנים, בלב המדורה הזאת. היא גורעת יום-יום עוד ועוד מן הלגיטימיות של אזרחותם של הערבים בישראל, שכן מצוותה העיקרית היא להפחית עד כמה שניתן ממספרם.

שלוש רשויות היסוד של המשטר הדמוקרטי – הכנסת, הממשלה ובית המשפט העליון – חברו בנושא זה לשרת את רצון הציבור היהודי, במרכזו ניצב "הטיעון הדמוגרפי". למעשה, רשויות השלטון בישראל קשובות לרצונו של הרוב היהודי, הריבון למעשה, ועושות הכל, ממש הכל, כדי לפעול על פיו. ואולם, לא רק הציבור משפיע על הרשויות אלא גם להיפך, ולהחלטת בג"ץ זו השפעה מרחיקת לכת על חוסר הלגיטימיות שיש בציבור היהודי לאזרחותם של הערבים בישראל.

מה יחשוב נער יהודי אשר יכול להתחתן עם נערה יהודיה מחו"ל והיא תתקבל כאן בברכה, בעוד חברו הערבי לא יוכל להתחתן עם נערה מן השטחים ולחיות כאן? אין ספק כי כל 11 השופטים שישבו בדין הזדעזעו בשבוע שעבר מן התוצאה של סקר העמדות של המכון הישראלי לדמוקרטיה, לפיו 62% מן היהודים בישראל תומכים בעידוד הגירת האזרחים הערבים מן המדינה. האם השישה שהכריעו את הכף מודעים לכך שבהחלטתם הם תורמים לתוצאות החמורות אולי עוד יותר של הסקר הבא? האם בהכרעתם הם משקפים את דעת הציבור היהודי בנושא זה, או בעצם משפיעים עליה?

כדי לשרת את הטיעון הדמוגרפי עשה בג"ץ לוליינות מפחידה, בשני טיעונים מופרכים: אחד הטיעונים המקוממים שהציג הוא כי יש בחוק האזרחות משום "הפליה מידתית". זה מזכיר את הבדיחה העצובה שמספרים באירופה: "מיהו אנטישמי? זה ששונא יהודים יותר ממה שצריך". הפליה היא הפליה ואינה לגיטימית במידה זו או אחרת. אלה הטוענים ל"הפליה מידתית" רוצים למעשה לומר "הפליה מוצדקת", אך מסתתרים מאחורי הביטוי "מידתי", שהוא רציונאלי לכאורה. אין זו אלא רמיה עצמית.

השימוש בטיעון הביטחוני הוא רעוע ולא עומד במבחן ההגיון. אילו היתה התאזרחות הנישאים עניין בטחוני – ניתן היה להתמודד איתה בדרכים ביטחוניות, כגון תחקירים יסודיים או הצבת פרופיל דרקוני, אפילו, לסינון המתקבלים לאזרחות. אך הסוד של החלטת בג"ץ הוא גלוי מכדי שניתן יהיה להסתירו: מאחורי הווילון הדק של הטיעון הביטחוני מבצבצות כפות הרגליים הגסות של השד הדמוגרפי, אשר לא יכול להסתיר את הריקוד המגושם שלו שם. המיעוט הערבי קיבל מכה חזקה, אך האינטרס של המדינה והאינטרס של הרוב היהודי הם אלה שיסבלו. ככל שיעלו להבות הטיעון הדמוגרפי במדורת השבט היהודי בישראל, ככל שיתענה במרכזה המיעוט הערבי, כן ילהט התפוח הזה עוד יותר, ולא ניתן יהיה עוד להעביר אותו מיד ליד.

צריך להירגע, להנמיך את הלהבות ולהסתכל במציאות נכוחה: אם לא תהיה כאן קטסטרופה אקולוגית, יהיה רוב יהודי בישראל במאה השנים הקרובות. במקום להתמכר לבהלה ולנהל היום קרבות מדממים על מצבים של קץ הדורות, צריכים המוחות המבריקים של המדינה להפנות את כל האנרגיה ליצירת משטר דמוקרטי הוגן וראוי, שיאפשר חיים משותפים של רוב יהודי ומיעוט ערבי במדינה לדורות הקרובים. מי שהציונות יקרה לו צריך להציל אותה מן ההיסטריה הדמוגרפית שאחזה ביהודים בשנים האחרונות, ולכלכל אותה בשום שכל. זהו הסיכוי של היהודים, וגם של הערבים, לחיות כאן. ראוי שגם בג"ץ יסייע לעם להגיע ליעד זה.