אכזריות בימים ההם ובזמן הזה

בקריאה של פרשת השבוע שעבר התמקד המבט על הפסוקים הללו מתוך נאום הפרידה של יעקב אבינו מבניו, אבות שבטי ישראל. יעקב מגנה בהם שנים מבניו, שמעון ולוי, על האכזריות בה התנהגו כלפי בני שכם ומחמיר בעונשו על כך. להלן הפסוקים, מתוך ספר בראשית, פרק מ"ט:

 

ה שִׁמְעוֹן וְלֵוִי, אַחִים–כְּלֵי חָמָס, מְכֵרֹתֵיהֶם.  ו בְּסֹדָם אַל-תָּבֹא נַפְשִׁי, בִּקְהָלָם אַל-תֵּחַד כְּבֹדִי:  כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ, וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ-שׁוֹר.  ז אָרוּר אַפָּם כִּי עָז, וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה; אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב, וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל.

הסיפור אליו מתייחס יעקב מסופר בספר בראשית פרק ל"ד. נכון, שכם בן חמור היה אכזרי כלפי דינה אחותם אבל עֶברתם של שמעון ולוי היתה קשה, ונקמתם היתה קטלנית. אבל לא אחסוך מכם את הפרטים. הנה, בלשון התנ"ך, המעשים מפורטים מספר בראשית פרק ל"ד, פסוקים כ"ה-ל':

 

כה …וַיִּקְחוּ שְׁנֵי-בְנֵי-יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ, וַיָּבֹאוּ עַל-הָעִיר, בֶּטַח; וַיַּהַרְגוּ, כָּל-זָכָר.  כו וְאֶת-חֲמוֹר וְאֶת-שְׁכֶם בְּנוֹ, הָרְגוּ לְפִי-חָרֶב; וַיִּקְחוּ אֶת-דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם, וַיֵּצֵאוּ.  כז בְּנֵי יַעֲקֹב, בָּאוּ עַל-הַחֲלָלִים, וַיָּבֹזּוּ, הָעִיר–אֲשֶׁר טִמְּאוּ, אֲחוֹתָם.  כח אֶת-צֹאנָם וְאֶת-בְּקָרָם, וְאֶת-חֲמֹרֵיהֶם, וְאֵת אֲשֶׁר-בָּעִיר וְאֶת-אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה, לָקָחוּ.  כט וְאֶת-כָּל-חֵילָם וְאֶת-כָּל-טַפָּם וְאֶת-נְשֵׁיהֶם, שָׁבוּ וַיָּבֹזּוּ; וְאֵת, כָּל-אֲשֶׁר בַּבָּיִת.  ל וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל-שִׁמְעוֹן וְאֶל-לֵוִי, עֲכַרְתֶּם אֹתִי, לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ, בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי; וַאֲנִי, מְתֵי מִסְפָּר, וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי, וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי.  לא וַיֹּאמְרוּ:  הַכְזוֹנָה, יַעֲשֶׂה אֶת-אֲחוֹתֵנוּ.

 

בלשון ימינו זה היה נקרא "תגובה בלתי פרופורציונלית" ודו"חות בינלאומיים היו מגנים אותה, אבל יעקב אבינו לא חיכה לדו"חות וגינויים בינלאומיים אלא ביקר אותם בו במקום. הנימוק שלו היה פוליטי-פרגמטי, חשש משֵם רע בין עמי הארץ, שמא ייאספו עליו ויכו אותו ואת ביתו. עם זאת, למרות שחששו כי עמי האזור יתנקמו בו לא התממש, יעקב זכר את הפרשה וחרף גישתו הפרגמטית בעת ההיא, החליט בערוב ימיו להפוך אותה לשיעור לדורי דורות –  דווקא מן ההיבט הערכי של יחסים עם עמים שכנים.

 

בפרשת השבוע שעבר, בפרק נ', מטיל יעקב אבינו על בניו שמעון ולוי עונש קשה על חטאם בעבר. בעוד אחיהם זכו לקרקעות ליישב את שבטיהם, הם לא יזכו לירושת ארץ. אביהם יעקב מעניש אותם מבחינה חומרית, אבל קודם כל מנער את חוצנו מהם מבחינה ערכית ומוסרית: בְּסֹדָם אַל-תָּבֹא נַפְשִׁי, בִּקְהָלָם אַל-תֵּחַד כְּבֹדִי.

 

לא שלא היו מעשי התעללות ועֶבְרה גם במאה העשרים. בין השנים 1942-7 הפלמ"ח רשם פרקים עכורים בהיסטוריה הצבאית שהתבצעו בהם מעשי נקמה אכזריים ממש. אבל השפה בה נקטו גם הדיווחים בדיעבד באתר הפלמ"ח מעידה על תחושת אי-נוחות של כותבי ההיסטוריה עם האכזריות הזאת. למרבה האירוניה, מדגישים המדווחים בדיעבד כי "בכל מקרה ברור שההענשה נדונה תחילה בדרגים הבכירים ביותר ב'הגנה'. לפחות חלק מהפעולות נעשו תוך התייעצות ובגיבוי המומחים לענייני ערבים במחלקה המדינית של הסוכנות היהודית". בפלמ"ח מתאמצים גם היום להדגיש כי פעולות אלה לא היו מעשה של יום-יום, ואת אופיים האחראי (חינוכי?):"פעולות ענישה הכרוכות בשפיכות דמים היו נדירות ב'הגנה'. אישורן חייב הצגת ראיות מהימנות וחד-משמעיות למעורבותו של הנאשם, בחינת דרכים חלופיות לטיפול בנושא וליבון אופי הפעולה והיקפה במגמה מוצהרת שלא יפגעו חפים מפשע, ותמנע פתיחת שרשרת של נקמת דם." גם צדק (אי פגיעה בחפים מפשע) וגם פרגמטיא מדינית (מניעת שרשרת של נקמת דם).

 

נתן אלתרמן כתב על התנהלות דומה במלחמת השחרור בטור השבועי בעקבות כיבוש לוד,  שורות שלא משאירות מקום רב לספק: 
 
מתוך: על זאת/נ. אלתרמן, 1948

חצה עלֵי ג'יפ את העיר הכבושה,
נער עז וחמוש… נער-כְּפיר.
וברחוב המוּדבָּר
איש זקן ואִשה
נלחצו מפניו אל הקיר.
והנער חייך בשיניים-חלב:
"אנסה המקלע"… וניסה.
רק הליט הזקן את פניו בידיו…
ודמו את הכותל כיסה.
 
זה צילום מקרבות החירות, יקירים.
יש עָזים עוד יותר. אין זה סוד.
מלחמתנו תובעת ביטוי ושירים…
טוב! יוּשַר לה, אם-כן, גם על זאת!
ויושר לה אם-כן על "מקרים עדינים"
אשר שמם, במקרה, רציחה.
ויושר על שיחות של שומעים-מבינים,
על בנות-צחוק של ויתור וּסליחה.
[…]
כי חוגרי כּלֵי-לוחם, ואנחנו איתם,
מי בְּפועל
ומי בטפיחת הסכמה,
נדחקים, במלמול של "הכרח" ו"נקם",
לתחומם של פושעי מלחמה.

 

האם הצוערים בבה"ד 1 משננים בעל פה את השורות הללו?

אי אפשר להפנות גב ליעקב אבינו ולמורשתו כפי שהיא מוצגת בפרק נ', פרשת "ויחי" של השבוע שעבר. הלוחמים האכזרים לא יכולים להתחבא מאחורי הפטריוטיות, ועליהם לתת את הדין. ולאו דווקא לבתי המשפט בלונדון או בהאג – אלא דווקא כאן, בפני זכרונו של יעקב אבינו, בפני המראה שעל הקיר בבית, זו שניצבת בין דפי הסיפור התנ"כי ובין שורותיו של אלתרמן. מי שמתאמץ לכסות את המראה הזאת פוגע בעם היהודי, ובעיקר ביהדותו.