כלי מלחמה ושמו אכזריות – שנה ל"עופרת יצוקה"

התפרסם היום בווי-נט.
לא משהו חדש שיפתיע אתכם, אבל אפשר להתלהם כאן ולקלס שם, או להיפך.
  
שנת 2008 הרתה את אסון עזה. כבר בתחילתה, בינואר 2008, זרע ירון לונדון את זרע הפורענות הבולט ביותר, כשפירסם מאמר תחת הכותרת "טיפול בהלם": "הגיע הזמן להמם את האוכלוסייה בעזה דרך פעולות שעד כה בחלנו בהן", קרא, כדי "לשכך את הקנאות החמאסית".
כשבועיים מאוחר יותר כבר הציע בממשלה שר הפנים לשעבר מאיר שטרית להחריף את שיטות החינוך של החמאס, ו"למחוק שכונות שלמות בעזה, עד שיבינו".

אכזריות רבה הוצנעה, והאתוס הצבאי הישראלי עד העשור האחרון היה מאופיין באיפוק, ב"דבקות במשימה" עניינית ובצמד המלים "טוהר הנשק", הגם שהאחרון נשר זה מכבר מחמת מופרכות.

היה גם חייל שסיפר כי גם הזמר רן דנקר שהופיע בפני חיילי המילואים בשטח הכינוס לפני כניסת הכוחות לעזה, נשען על קיר אקוסטי של גיטרות חשמליות ועודד את החיילים "תיכנסו בהם..", בתוספת מלים שהדפוס לא יסבול.
בסופו של דבר בצה"ל לא יישמו כלשונה את ההמלצה הפואטית הכמו-רציונלית של לונדון, וגם לא את ההתלהבות המשתלחת של שטרית. אבל התרומה שלהם לשיח שתסס כאן בשנה שלפני המבצע היתה עידוד האכזריות ככלי מלחמה.
כלי זה לא היה מעולם בשימוש בצה"ל באופן גלוי, להיפך. מקרי אכזריות הושארו באתוס הלאומי כ"מקרים" בלבד: טבח דיר יאסין הובלט במלחמת השחרור כמעשה חריג והוטל על האצ"ל, שהיה גוף מוקצה; ותיקי חטיבת אלכסנדרוני הוציאו כסף רב ומאמץ אינטלקטואלי כביר כדי להפריך בבית המשפט את מחקרו ההיסטורי של תדי כ"ץ מאוניברסיטת חיפה בדבר טבח אזרחים בטנטורה במלחמת השחרור; פרשת חיסול השבויים המצריים בידי סיירת שקד ומקרים נוספים נחשפים מעת-לעת בידי מבצעיהם, או בידי עדים שנאלמו דום בעת מעשה וכיום מכים על חטא. אכזריות רבה הוצנעה, והאתוס הצבאי הישראלי עד העשור האחרון היה מאופיין באיפוק, ב"דבקות במשימה" עניינית ובצמד המלים "טוהר הנשק", הגם שהאחרון נשר זה מכבר מחמת מופרכות.

הששון אלי קרב אינו יאה למדינה ריבונית שמכבדת את עצמה כדמוקרטיה. לא מדובר כאן בנימוס בלבד, אלא בליבת ערכים שעליהם מתבסס הקיום שלנו.

בעזה הוחלף האיפוק המרוסן של הלוחמים באכזריות של סכין בין השיניים, בששון גלוי אלי קרב. אבל לונדון, שטרית ודנקר לא המציאו את זה אלא רק הבליטו את הכיעור. שמחת הקרב בעזה שאבה את כוחה משני מקורות, האחד דתי והשני חילוני: תיוגה הרבני של המלחמה הזאת כ"מלחמת מצווה קדושה" בידי ישיבות ההסדר, אחת מעצמות התֶמֶך של השלד הצה"לי, הזרים את הדם הרע גם בעורקיהם של חיילים לא דתיים.
המקור החילוני, לעומת זאת, הוא כנראה "מדד החוסן הלאומי", שביסס כנס הרצליה בשנים האחרונות. תפיסת החוסן הלאומי נועדה להראות כי כאשר יענו אותו כן ירבה ויפרוץ, וכי אכזריותם המטורפת של מתאבדי הטרור אינה מייאשת אותנו אלא דווקא להיפך. אנחנו מצטרפים אליה ומאמצים את הצומוד הפלסטיני, בדרכנו.
אבל האכזריות היא גם חרב מתהפכת כלפי פנים, ולא רק אצל הפלסטינים. בימים אלה נחשף שוב "נוהל חניבעל", אשר מורה לחיילים שלא לאפשר לשבות חייל בכל מחיר, כולל ירי על השובים והשבוי גם יחד. זה קרה גם בעזה בעת המבצע, כאשר נורו פגזים מטנק אל תוך בית שהיה בו חייל מאותה חטיבה כדי למנוע את חטיפתו, או את חטיפת גופתו. בתנאים של "חוסן לאומי" זוכה התנהלות מעין זו להסכמה רחבה. קשה לנו, ולכן מותר לנו.

האתוס הצבאי הישראלי עד העשור האחרון היה מאופיין באיפוק, ב"דבקות במשימה" עניינית, ובצמד המלים "טוהר הנשק", הגם שהאחרון נשר זה מכבר מחמת מופרכות

בנוסף על כל אלה בא דו"ח גולדסטון והרגיז אותנו בתוכחה מרחוק. הגם שיש בכך צביעות לא מעטה נוכח הכיבוש של עיראק ואל מול מוות שזורעת המעורבות הצבאית של ארה"ב ובנות בריתה באפגניסטן, נראה כי מדינות המערב מאותתות לישראל בפנס שאין להתעלם ממנו.
כתוב עליו באותיות מוארות שגם אם ההגנה העצמית מחייבת זאת, הששון אלי קרב אינו יאה למדינה ריבונית שמכבדת את עצמה כדמוקרטיה. לא מדובר כאן בנימוס בלבד אלא בליבת ערכים שעליהם מתבסס הקיום שלנו. כאשר נותנים לתרכובת של קדושת המלחמה והחוסן הלאומי לפעול, היא נפיצה מדי ומרחיקה אפילו את חלומות הנורמליות שהיו כאן פעם.
לאחר עשור של איבוד דעת, דווקא התרכובת של דמוקרטיה וערכי אנוש חייבת להיכנס לציבוריות בישראל. אולי אם נפנים זאת, יהיה על מה להילחם גם בדור הבא, ואולי גם ניתן יהיה למנוע את הזוועה הבאה.