יום השואה הבינלאומי בידנו.

הנה תמו יום קרב וערבו, ועכשיו שתי הערות:

יום השואה הבינלאומי הוכרז על ידי האו"ם בשנת 2005, ונקבע ל-27 בינואר, יום ההשתלטות של הצבא האדום על אושוויץ-בירקנאו. אין לי מידע מדויק על כל הטקסים שהתקיימו בעולם היום, אבל לפי התקשורת כאן בארץ, נראה כי הצלחנו לנכס את כולו לנו. 

לאחר הכרזתו באו"ם בשנת 2005, הזדרז חיל האוויר שלנו לכבוש את שמי אושוויץ. חמש שנים לאחר הריכוך האווירי, ביצע היום ראש הממשלה טיהור של המקום באמצעות השפה. הוא נאם שם בעברית, לא לפני ש"התגדל והתקדש" מעל לשומעיו וקילל את האדמה שעליה הוא עומד. גם הנשיא פרס תקע היום את דגל ישראל בלב המאפליה, בנאום בעברית בבונדסטאג הגרמני. כמו נואם טוב הוא סיפר סיפור אישי נוגע ללב. לא סיפורו של ניצול "רגיל", לא אזרח ישראלי או יהודי-פולני שניצל. אלא דווקא ראשי המדינה, מייצגים רשמיים. ניכוס לאומי, רשמי, כמובטח בהמנון הפרטיזנים "ומצעדנו עוד ירעים/אנחנו פה". האם לכך התכוונו הפרטיזנים? הם דווקא ידעו לשתף פעולה לא רע עם הפרטיזנים בני כל האומות ולא התנשאו מעליהם.

יום השואה הבי"ל הוא אולי ההזדמנות ההיסטורית האחרונה להנחיל את זיכרון השואה לעולם כולו, אבל בעיקר באמצעות העברת האחריות לזיכרון הזה לאחרים. לא הכל עלינו, אפשר לשלב מאמצים עם אחרים. מדינות הגוש המזרחי, למשל, ציינו יום זה מאז ומתמיד. נכון, לא רק שואת היהודים היתה שם, אלא זיכרון לכל עשרות המיליונים שנספו במלחמת העולם השניה, אבל לא התעלמו מהשואה שלנו, האוניברסלית. במשך שנים ארוכות היה ליום זה איזכור שולי בלבד בתקשורת בישראל. בתמונות הנדירות שפורסמו אף אפשר היה לראות לפעמים את חברי הכנסת הערבים בין המציינים, כחברים נאמנים במסדר התודעה הקומוניסטי. 

המהלך ההיסטורי להעביר את היום הזה לאחריות האו"ם הוא נכון מאד. אבל כל זה עד שכוחותינו שוב לא הצליחו להתאפק וניכסו את היום הבינלאומי לנו. מגיע לנו, אחרי כל מה שעברנו. לא? מצעדנו מרעים, ועוד איך. זה טוב ליהודים? לאו דווקא. 

*                       *                       *

לכבוד יום השואה הבינלאומי הובאו היום (27 בינואר 2010), באופן דידקטי למדי, ב"מה בוער" עם רזי ברקאי בגל"צ ראיונות עם אייב פוקסמן, מנכ"ל הליגה נגד השמצה בארה"ב ועם עו"ד אלן דרשוביץ, הסנגור הפעלתן-מדי שלנו באמריקה. במו אזני שמעתי. ב"ראיון" הגיש דרשוביץ למאזיני גל"צ מנחה מיוחדת בדמות השוואה בין "השמאל הקיצוני בישראל" אל הניאו-נאצים בארצות הברית. זאת, בשל ביקורת הנשמעת בארץ כלפי השימוש הנרחב מדי שנעשה בשואה לצרכים פוליטיים.

דרשוביץ לא מעודכן. לא רק השמאל הרדיקלי בישראל מבקר זאת אלא גם ציונים כמוני, וגם ציונים יותר מיינסטרימיים ממני, ואף ימניים. המשותף לנו הוא חוש המידה ויישוב הדעת, אשר מרוב מאמץ, כנראה כבר אינם מנת חלקו של דרשוביץ. הוא, כנראה, נלהב מדי, נלהב כמו אוהד שצועק מן הטריבונה אל השחקנים שפועלים בשום שכל. עם תמיכה כזאת צריך לומר לו תודה, אבל לא, תודה.

אורי שלנו שורף גשרים

לפני כמה שנים ערכו ב"ידיעות אחרונות" את רשימת 100 השירים הטובים של המאה העשרים. הם בחרו 99 שירים והשאירו לקוראים להציע את השיר המאה.
אז שלחתי אליהם את ההצעה הזאת. נזכרתי בה משום מה דווקא השבוע, בעטייה של פרשת דני איילון והשגריר הטורקי. הנה היא לפניכם:

עקרה/ רחל
שירים רבים חסרו לי בין ה – 99, אבל אי-הכללתו של אורי היתה אכזרית במיוחד.

דווקא בימים אלה נעים להתרפק על החלום שהיה אורי עבור רחל המשוררת אישית, ועבור החברה העברית המתהווה בארץ ישראל בכלל. התרפקות וירטואלית, על חלום.

אורי של רחל נולד מתוך העקרות של הגולה, עם רסיס נהרה ארץ-ישראלית מעליו. צלילו הקצר של השם היה רך ומתוק, וניבא לדור הזה חיי תבונה, טוהר וזך. אבל מה שיצא היה שונה לגמרי.

אבל אורי שלנו, לעומת זאת, הצבר הגזעי, לא הסתפק כמו אימו בכבישת שביל צנוע ברגליו. אורי שלנו הלך בשדות, בגדול. הוא פוצץ גשרים ("כשהיה צריך"..), וגם בשדות זרים הלך, ואף שרף אותם, שלא לצורך. אורי שלנו אינו שר ממרומי עגלה עמוסת אלומות. על עגלה כזו הוא עורך חיפוש, ועוד איזה חיפוש…

רוח הקדים הזועמת של אורי שלנו שדפה את סביבתנו, ואותנו גם. אורי שלנו אינו שומע את קולה הרחוק של אימו. הוא כבר אינו שחור תלתלים ונבון, תלתליו הפכו שיבה. הנהרה פגה, פניו עייפו ותבונתו רחקה, רחקה מאד. 

לכן, אנא הוסיפו את אורי של רחל המשוררת לרשימה, ולו רק כהערת שולים. הוסיפו נא את אורי של רחל המשוררת לרשימה, לא רק כדי להתרפק על העבר, אלא גם כדי שניעזר בו לעיצוב מחדש של אורי שלנו.

 

אכזריות בימים ההם ובזמן הזה

בקריאה של פרשת השבוע שעבר התמקד המבט על הפסוקים הללו מתוך נאום הפרידה של יעקב אבינו מבניו, אבות שבטי ישראל. יעקב מגנה בהם שנים מבניו, שמעון ולוי, על האכזריות בה התנהגו כלפי בני שכם ומחמיר בעונשו על כך. להלן הפסוקים, מתוך ספר בראשית, פרק מ"ט:

 

ה שִׁמְעוֹן וְלֵוִי, אַחִים–כְּלֵי חָמָס, מְכֵרֹתֵיהֶם.  ו בְּסֹדָם אַל-תָּבֹא נַפְשִׁי, בִּקְהָלָם אַל-תֵּחַד כְּבֹדִי:  כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ, וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ-שׁוֹר.  ז אָרוּר אַפָּם כִּי עָז, וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה; אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב, וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל.

הסיפור אליו מתייחס יעקב מסופר בספר בראשית פרק ל"ד. נכון, שכם בן חמור היה אכזרי כלפי דינה אחותם אבל עֶברתם של שמעון ולוי היתה קשה, ונקמתם היתה קטלנית. אבל לא אחסוך מכם את הפרטים. הנה, בלשון התנ"ך, המעשים מפורטים מספר בראשית פרק ל"ד, פסוקים כ"ה-ל':

 

כה …וַיִּקְחוּ שְׁנֵי-בְנֵי-יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ, וַיָּבֹאוּ עַל-הָעִיר, בֶּטַח; וַיַּהַרְגוּ, כָּל-זָכָר.  כו וְאֶת-חֲמוֹר וְאֶת-שְׁכֶם בְּנוֹ, הָרְגוּ לְפִי-חָרֶב; וַיִּקְחוּ אֶת-דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם, וַיֵּצֵאוּ.  כז בְּנֵי יַעֲקֹב, בָּאוּ עַל-הַחֲלָלִים, וַיָּבֹזּוּ, הָעִיר–אֲשֶׁר טִמְּאוּ, אֲחוֹתָם.  כח אֶת-צֹאנָם וְאֶת-בְּקָרָם, וְאֶת-חֲמֹרֵיהֶם, וְאֵת אֲשֶׁר-בָּעִיר וְאֶת-אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה, לָקָחוּ.  כט וְאֶת-כָּל-חֵילָם וְאֶת-כָּל-טַפָּם וְאֶת-נְשֵׁיהֶם, שָׁבוּ וַיָּבֹזּוּ; וְאֵת, כָּל-אֲשֶׁר בַּבָּיִת.  ל וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל-שִׁמְעוֹן וְאֶל-לֵוִי, עֲכַרְתֶּם אֹתִי, לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ, בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי; וַאֲנִי, מְתֵי מִסְפָּר, וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי, וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי.  לא וַיֹּאמְרוּ:  הַכְזוֹנָה, יַעֲשֶׂה אֶת-אֲחוֹתֵנוּ.

 

בלשון ימינו זה היה נקרא "תגובה בלתי פרופורציונלית" ודו"חות בינלאומיים היו מגנים אותה, אבל יעקב אבינו לא חיכה לדו"חות וגינויים בינלאומיים אלא ביקר אותם בו במקום. הנימוק שלו היה פוליטי-פרגמטי, חשש משֵם רע בין עמי הארץ, שמא ייאספו עליו ויכו אותו ואת ביתו. עם זאת, למרות שחששו כי עמי האזור יתנקמו בו לא התממש, יעקב זכר את הפרשה וחרף גישתו הפרגמטית בעת ההיא, החליט בערוב ימיו להפוך אותה לשיעור לדורי דורות –  דווקא מן ההיבט הערכי של יחסים עם עמים שכנים.

 

בפרשת השבוע שעבר, בפרק נ', מטיל יעקב אבינו על בניו שמעון ולוי עונש קשה על חטאם בעבר. בעוד אחיהם זכו לקרקעות ליישב את שבטיהם, הם לא יזכו לירושת ארץ. אביהם יעקב מעניש אותם מבחינה חומרית, אבל קודם כל מנער את חוצנו מהם מבחינה ערכית ומוסרית: בְּסֹדָם אַל-תָּבֹא נַפְשִׁי, בִּקְהָלָם אַל-תֵּחַד כְּבֹדִי.

 

לא שלא היו מעשי התעללות ועֶבְרה גם במאה העשרים. בין השנים 1942-7 הפלמ"ח רשם פרקים עכורים בהיסטוריה הצבאית שהתבצעו בהם מעשי נקמה אכזריים ממש. אבל השפה בה נקטו גם הדיווחים בדיעבד באתר הפלמ"ח מעידה על תחושת אי-נוחות של כותבי ההיסטוריה עם האכזריות הזאת. למרבה האירוניה, מדגישים המדווחים בדיעבד כי "בכל מקרה ברור שההענשה נדונה תחילה בדרגים הבכירים ביותר ב'הגנה'. לפחות חלק מהפעולות נעשו תוך התייעצות ובגיבוי המומחים לענייני ערבים במחלקה המדינית של הסוכנות היהודית". בפלמ"ח מתאמצים גם היום להדגיש כי פעולות אלה לא היו מעשה של יום-יום, ואת אופיים האחראי (חינוכי?):"פעולות ענישה הכרוכות בשפיכות דמים היו נדירות ב'הגנה'. אישורן חייב הצגת ראיות מהימנות וחד-משמעיות למעורבותו של הנאשם, בחינת דרכים חלופיות לטיפול בנושא וליבון אופי הפעולה והיקפה במגמה מוצהרת שלא יפגעו חפים מפשע, ותמנע פתיחת שרשרת של נקמת דם." גם צדק (אי פגיעה בחפים מפשע) וגם פרגמטיא מדינית (מניעת שרשרת של נקמת דם).

 

נתן אלתרמן כתב על התנהלות דומה במלחמת השחרור בטור השבועי בעקבות כיבוש לוד,  שורות שלא משאירות מקום רב לספק: 
 
מתוך: על זאת/נ. אלתרמן, 1948

חצה עלֵי ג'יפ את העיר הכבושה,
נער עז וחמוש… נער-כְּפיר.
וברחוב המוּדבָּר
איש זקן ואִשה
נלחצו מפניו אל הקיר.
והנער חייך בשיניים-חלב:
"אנסה המקלע"… וניסה.
רק הליט הזקן את פניו בידיו…
ודמו את הכותל כיסה.
 
זה צילום מקרבות החירות, יקירים.
יש עָזים עוד יותר. אין זה סוד.
מלחמתנו תובעת ביטוי ושירים…
טוב! יוּשַר לה, אם-כן, גם על זאת!
ויושר לה אם-כן על "מקרים עדינים"
אשר שמם, במקרה, רציחה.
ויושר על שיחות של שומעים-מבינים,
על בנות-צחוק של ויתור וּסליחה.
[…]
כי חוגרי כּלֵי-לוחם, ואנחנו איתם,
מי בְּפועל
ומי בטפיחת הסכמה,
נדחקים, במלמול של "הכרח" ו"נקם",
לתחומם של פושעי מלחמה.

 

האם הצוערים בבה"ד 1 משננים בעל פה את השורות הללו?

אי אפשר להפנות גב ליעקב אבינו ולמורשתו כפי שהיא מוצגת בפרק נ', פרשת "ויחי" של השבוע שעבר. הלוחמים האכזרים לא יכולים להתחבא מאחורי הפטריוטיות, ועליהם לתת את הדין. ולאו דווקא לבתי המשפט בלונדון או בהאג – אלא דווקא כאן, בפני זכרונו של יעקב אבינו, בפני המראה שעל הקיר בבית, זו שניצבת בין דפי הסיפור התנ"כי ובין שורותיו של אלתרמן. מי שמתאמץ לכסות את המראה הזאת פוגע בעם היהודי, ובעיקר ביהדותו.

כלי מלחמה ושמו אכזריות – שנה ל"עופרת יצוקה"

התפרסם היום בווי-נט.
לא משהו חדש שיפתיע אתכם, אבל אפשר להתלהם כאן ולקלס שם, או להיפך.
  
שנת 2008 הרתה את אסון עזה. כבר בתחילתה, בינואר 2008, זרע ירון לונדון את זרע הפורענות הבולט ביותר, כשפירסם מאמר תחת הכותרת "טיפול בהלם": "הגיע הזמן להמם את האוכלוסייה בעזה דרך פעולות שעד כה בחלנו בהן", קרא, כדי "לשכך את הקנאות החמאסית".
כשבועיים מאוחר יותר כבר הציע בממשלה שר הפנים לשעבר מאיר שטרית להחריף את שיטות החינוך של החמאס, ו"למחוק שכונות שלמות בעזה, עד שיבינו".

אכזריות רבה הוצנעה, והאתוס הצבאי הישראלי עד העשור האחרון היה מאופיין באיפוק, ב"דבקות במשימה" עניינית ובצמד המלים "טוהר הנשק", הגם שהאחרון נשר זה מכבר מחמת מופרכות.

היה גם חייל שסיפר כי גם הזמר רן דנקר שהופיע בפני חיילי המילואים בשטח הכינוס לפני כניסת הכוחות לעזה, נשען על קיר אקוסטי של גיטרות חשמליות ועודד את החיילים "תיכנסו בהם..", בתוספת מלים שהדפוס לא יסבול.
בסופו של דבר בצה"ל לא יישמו כלשונה את ההמלצה הפואטית הכמו-רציונלית של לונדון, וגם לא את ההתלהבות המשתלחת של שטרית. אבל התרומה שלהם לשיח שתסס כאן בשנה שלפני המבצע היתה עידוד האכזריות ככלי מלחמה.
כלי זה לא היה מעולם בשימוש בצה"ל באופן גלוי, להיפך. מקרי אכזריות הושארו באתוס הלאומי כ"מקרים" בלבד: טבח דיר יאסין הובלט במלחמת השחרור כמעשה חריג והוטל על האצ"ל, שהיה גוף מוקצה; ותיקי חטיבת אלכסנדרוני הוציאו כסף רב ומאמץ אינטלקטואלי כביר כדי להפריך בבית המשפט את מחקרו ההיסטורי של תדי כ"ץ מאוניברסיטת חיפה בדבר טבח אזרחים בטנטורה במלחמת השחרור; פרשת חיסול השבויים המצריים בידי סיירת שקד ומקרים נוספים נחשפים מעת-לעת בידי מבצעיהם, או בידי עדים שנאלמו דום בעת מעשה וכיום מכים על חטא. אכזריות רבה הוצנעה, והאתוס הצבאי הישראלי עד העשור האחרון היה מאופיין באיפוק, ב"דבקות במשימה" עניינית ובצמד המלים "טוהר הנשק", הגם שהאחרון נשר זה מכבר מחמת מופרכות.

הששון אלי קרב אינו יאה למדינה ריבונית שמכבדת את עצמה כדמוקרטיה. לא מדובר כאן בנימוס בלבד, אלא בליבת ערכים שעליהם מתבסס הקיום שלנו.

בעזה הוחלף האיפוק המרוסן של הלוחמים באכזריות של סכין בין השיניים, בששון גלוי אלי קרב. אבל לונדון, שטרית ודנקר לא המציאו את זה אלא רק הבליטו את הכיעור. שמחת הקרב בעזה שאבה את כוחה משני מקורות, האחד דתי והשני חילוני: תיוגה הרבני של המלחמה הזאת כ"מלחמת מצווה קדושה" בידי ישיבות ההסדר, אחת מעצמות התֶמֶך של השלד הצה"לי, הזרים את הדם הרע גם בעורקיהם של חיילים לא דתיים.
המקור החילוני, לעומת זאת, הוא כנראה "מדד החוסן הלאומי", שביסס כנס הרצליה בשנים האחרונות. תפיסת החוסן הלאומי נועדה להראות כי כאשר יענו אותו כן ירבה ויפרוץ, וכי אכזריותם המטורפת של מתאבדי הטרור אינה מייאשת אותנו אלא דווקא להיפך. אנחנו מצטרפים אליה ומאמצים את הצומוד הפלסטיני, בדרכנו.
אבל האכזריות היא גם חרב מתהפכת כלפי פנים, ולא רק אצל הפלסטינים. בימים אלה נחשף שוב "נוהל חניבעל", אשר מורה לחיילים שלא לאפשר לשבות חייל בכל מחיר, כולל ירי על השובים והשבוי גם יחד. זה קרה גם בעזה בעת המבצע, כאשר נורו פגזים מטנק אל תוך בית שהיה בו חייל מאותה חטיבה כדי למנוע את חטיפתו, או את חטיפת גופתו. בתנאים של "חוסן לאומי" זוכה התנהלות מעין זו להסכמה רחבה. קשה לנו, ולכן מותר לנו.

האתוס הצבאי הישראלי עד העשור האחרון היה מאופיין באיפוק, ב"דבקות במשימה" עניינית, ובצמד המלים "טוהר הנשק", הגם שהאחרון נשר זה מכבר מחמת מופרכות

בנוסף על כל אלה בא דו"ח גולדסטון והרגיז אותנו בתוכחה מרחוק. הגם שיש בכך צביעות לא מעטה נוכח הכיבוש של עיראק ואל מול מוות שזורעת המעורבות הצבאית של ארה"ב ובנות בריתה באפגניסטן, נראה כי מדינות המערב מאותתות לישראל בפנס שאין להתעלם ממנו.
כתוב עליו באותיות מוארות שגם אם ההגנה העצמית מחייבת זאת, הששון אלי קרב אינו יאה למדינה ריבונית שמכבדת את עצמה כדמוקרטיה. לא מדובר כאן בנימוס בלבד אלא בליבת ערכים שעליהם מתבסס הקיום שלנו. כאשר נותנים לתרכובת של קדושת המלחמה והחוסן הלאומי לפעול, היא נפיצה מדי ומרחיקה אפילו את חלומות הנורמליות שהיו כאן פעם.
לאחר עשור של איבוד דעת, דווקא התרכובת של דמוקרטיה וערכי אנוש חייבת להיכנס לציבוריות בישראל. אולי אם נפנים זאת, יהיה על מה להילחם גם בדור הבא, ואולי גם ניתן יהיה למנוע את הזוועה הבאה.