הנה תמו יום קרב וערבו, ועכשיו שתי הערות:
יום השואה הבינלאומי הוכרז על ידי האו"ם בשנת 2005, ונקבע ל-27 בינואר, יום ההשתלטות של הצבא האדום על אושוויץ-בירקנאו. אין לי מידע מדויק על כל הטקסים שהתקיימו בעולם היום, אבל לפי התקשורת כאן בארץ, נראה כי הצלחנו לנכס את כולו לנו.
לאחר הכרזתו באו"ם בשנת 2005, הזדרז חיל האוויר שלנו לכבוש את שמי אושוויץ. חמש שנים לאחר הריכוך האווירי, ביצע היום ראש הממשלה טיהור של המקום באמצעות השפה. הוא נאם שם בעברית, לא לפני ש"התגדל והתקדש" מעל לשומעיו וקילל את האדמה שעליה הוא עומד. גם הנשיא פרס תקע היום את דגל ישראל בלב המאפליה, בנאום בעברית בבונדסטאג הגרמני. כמו נואם טוב הוא סיפר סיפור אישי נוגע ללב. לא סיפורו של ניצול "רגיל", לא אזרח ישראלי או יהודי-פולני שניצל. אלא דווקא ראשי המדינה, מייצגים רשמיים. ניכוס לאומי, רשמי, כמובטח בהמנון הפרטיזנים "ומצעדנו עוד ירעים/אנחנו פה". האם לכך התכוונו הפרטיזנים? הם דווקא ידעו לשתף פעולה לא רע עם הפרטיזנים בני כל האומות ולא התנשאו מעליהם.
יום השואה הבי"ל הוא אולי ההזדמנות ההיסטורית האחרונה להנחיל את זיכרון השואה לעולם כולו, אבל בעיקר באמצעות העברת האחריות לזיכרון הזה לאחרים. לא הכל עלינו, אפשר לשלב מאמצים עם אחרים. מדינות הגוש המזרחי, למשל, ציינו יום זה מאז ומתמיד. נכון, לא רק שואת היהודים היתה שם, אלא זיכרון לכל עשרות המיליונים שנספו במלחמת העולם השניה, אבל לא התעלמו מהשואה שלנו, האוניברסלית. במשך שנים ארוכות היה ליום זה איזכור שולי בלבד בתקשורת בישראל. בתמונות הנדירות שפורסמו אף אפשר היה לראות לפעמים את חברי הכנסת הערבים בין המציינים, כחברים נאמנים במסדר התודעה הקומוניסטי.
המהלך ההיסטורי להעביר את היום הזה לאחריות האו"ם הוא נכון מאד. אבל כל זה עד שכוחותינו שוב לא הצליחו להתאפק וניכסו את היום הבינלאומי לנו. מגיע לנו, אחרי כל מה שעברנו. לא? מצעדנו מרעים, ועוד איך. זה טוב ליהודים? לאו דווקא.
* * *
לכבוד יום השואה הבינלאומי הובאו היום (27 בינואר 2010), באופן דידקטי למדי, ב"מה בוער" עם רזי ברקאי בגל"צ ראיונות עם אייב פוקסמן, מנכ"ל הליגה נגד השמצה בארה"ב ועם עו"ד אלן דרשוביץ, הסנגור הפעלתן-מדי שלנו באמריקה. במו אזני שמעתי. ב"ראיון" הגיש דרשוביץ למאזיני גל"צ מנחה מיוחדת בדמות השוואה בין "השמאל הקיצוני בישראל" אל הניאו-נאצים בארצות הברית. זאת, בשל ביקורת הנשמעת בארץ כלפי השימוש הנרחב מדי שנעשה בשואה לצרכים פוליטיים.
דרשוביץ לא מעודכן. לא רק השמאל הרדיקלי בישראל מבקר זאת אלא גם ציונים כמוני, וגם ציונים יותר מיינסטרימיים ממני, ואף ימניים. המשותף לנו הוא חוש המידה ויישוב הדעת, אשר מרוב מאמץ, כנראה כבר אינם מנת חלקו של דרשוביץ. הוא, כנראה, נלהב מדי, נלהב כמו אוהד שצועק מן הטריבונה אל השחקנים שפועלים בשום שכל. עם תמיכה כזאת צריך לומר לו תודה, אבל לא, תודה.