Archive for נובמבר, 2009

על מה יצא הקצף?

27 בנובמבר 2009

בקרב רבים בציבור הישראלי התבססה כבר ההכרה כי יש להתייחס ברצינות לדו"ח גולדסטון, ולנהל חקירה עצמית. עם זאת, גם אם יימצאו בדו"ח אי דיוקים עובדתיים, נראה כי הסיבה האמיתית לחומרתו היא לאו דווקא התוצאות הטרגיות, אלא רוח הקרב שהיתה בבסיסו של המבצע. ואולי, בעצם, זהו מוקד הביקורת הבינלאומית כלפינו? על פי התגובות הסוערות בישראל לדו"ח, נראה כי אלה בקרבנו שאיבדו לא רק את הראש, אלא גם את הלב, הבינו שפשוט "קלטו אותנו" על אמת.

 

כצפוי, הפילוסוף פרופ' אסא כשר גויס להצדקת מבצע "עופרת יצוקה". אך במאמרו בגיליון האביב 2009 של כתב העת "תכלת" הוא כותב כי "לשימוש בכוח צבאי יש הצדקה רק כאשר מוצו כל הדרכים החלופיות להשגת המטרה של הגנה עצמית אפקטיבית. זהו עקרון האמצעי האחרון (ההדגשה במקור, ש.ד.) של תורת המלחמה הצודקת". "מלחמה צודקת" לא מכשירה תוצאה של הרג אזרחים, וסביר כי יהיה ויכוח האם באמת נוסו כל האמצעים, אבל בשורות אלה אנסה להתמקד דווקא ברוחו של העיקרון. מהו מצב הנפש אשר עומד בבסיסו של ה"אמצעי אחרון"? מטבע הגדרתו, הוא ננקט כאילוץ, לאחר שנוסו האמצעים הרצויים. במלים אחרות, "אמצעי אחרון" ננקט באי רצון בולט. האמנם זהו המקרה?

 

במאמרו ב"ניו יורק טיימס", שפורסם ב"הארץ" ב-17 בספטמבר 2009, השופט גולדסטון אינו כופר בזכותה של המדינה להגן על עצמה בכוח, אלא מדגיש שוב ושוב את מרכיב ההפרזה בכוח התגובה של צה"ל. אין ספק כי אזרחים רבים נפגעו בעזה כתוצאה מן ההתנהלות הצבאית הפושעת של החמאס, אשר בכוונה תחילה משתמשת באזרחיה כבמגן חי. אבל צה"ל שלנו לא עשה הרבה כנגד זאת ולהיפך – הוא הצטרף למעשה להתנהלות הנפסדת של החמאס, על חשבונם של אותם אזרחים.

 

השופט גולדסטון, מבלי לכפור בלגיטימיות של הפעלת כוח, מדגיש את הכוח המופרז. אין זו הפעם הראשונה שאנו מואשמים בהפעלה בלתי פרופורציונלית בכוח, זה היה גם בקיץ 2006. אז היה זה רב-אלוף דן חלוץ קר הרוח, אשר המליץ לממשלה להפעיל מדיניות של "בעל הבית השתגע". המדיניות חזרה על עצמה בעזה, אך הפעם לא היה חלוץ לבדו והיא התנהלה תחת הפגזה פנימית של תילי תילים של מלים מתלהמות מפרשנים, ידענים, פייטנים וסתם אוהדים חמומי מוח. אולי כאן נעוץ ההבדל.

 

מהו בעצם ההבדל בין הפעלת כוח לבין הפעלת כוח מופרז? מה גורם ל"בעל הבית" "להשתגע"? על פי ההתנהלות התקשורתית בשנה שלפני המלחמה בעזה, נראה כי הקצף שעל שפתי המתלהמים בשיח הציבורי הוא שהעלה אותו גם על שפתיהם של חיילי צה"ל ואלה, בתורם, פרקו אותו על אזרחי עזה. השיח הציבורי הפרוע שהתקיים כאן במהלך שנת 2008, בתגובה לירי הבלתי נסבל באמת של טילי הקסאם על שדרות, לקה, למשל, ירון לונדון ב"שמחת האילוץ האחרון" והעלה הצעות אסטרטגית-פואטית להחריב בעזה שכונות על יושביהן, אך זו היתה רק ההתחלה. בהמשך, ה"אסטרטגים" שבאולפני הטלוויזיה, מעל דוכני הנואמים בכנסת, בימי העיון השונים ועוד ועוד, לא שקלו בקור רוח את דיני המלחמה וקבעו בצער כי המבצע הוא "האמצעי האחרון", אלא דווקא עודדו את החיילים "להיכנס בהם" באכזריות, כך במפורש, ואף לא ניסו להסתיר את שמחת הקרב.

 

בתגובה לטירוף היאוש הפלסטיני שלא ראה מוצא מן הכיבוש, צמח כאן פרא בעשור האחרון "החוסן הלאומי" ובצילו התפתחו העדפות חדשות של לוחמינו. עם כל הלעג כלפי ה"יורים ובוכים", היה בנורמה ההיא לפחות לכאורה אישור לשימוש בכוח כ"אמצעי אחרון", אך כעת הם ששים אלי קרב, אוי לה לאותה שמחה שמסגירה יותר מכל את מצוקתם של הלוחמים. השמחה המפוקפקת הזו החליפה את ה"דבקות במשימה" המפורסמת של צה"ל ואת מסירות הנפש, אשר תמיד באו עם איפוק מתחייב. קריאות הקרב של החיילים ששודרו בתחילת המבצע לא השאירו מקום לספק – האכזריות של אולפני הטלוויזיה בחודשים שלפני המבצע השתלטה סופית על רוח הקרב הישראלית. היא שולחה לחופשי מתוך הנדן הרגשי והיא זו שעשתה שמות באויב, וגם בלבב פנימה. כן, נפש יהודי.

 

אולי דווקא זה מה שגורם לאומות העולם המערבי, גם אם יש בכך צביעות נוכח האכזריות שלהם בעירק ובאפגניסטן, לסלוד ממעשינו? אולי הם מזהים ממרחק את מה שכאן קשה לראות מבעד לאדים המהבילים של הדיון הציבורי, ועיקרו הששון אלי קרב? נראה כי אותו ששון אלי קרב, הוא זה שמבדיל זהו בין הפעלת כוח להגנה עצמית, שבגינה זכינו בעבר לתהילה, לבין הפעלת כוח בלתי סביר, אכזרי ומופרז, שבגינו אנחנו סופגים כעת את הביקורת. אם התעלמנו עד עתה מאיתותי המצוקה הפנימיים, הרי שמזה לא ניתן להתעלם עוד.

 

לכן, כל ועדת בדיקה שתיקבע לחקור את אירועי "עופרת יצוקה" צריכה לכלול צוות מיוחד שייתן דין וחשבון על השיח הציבורי שליווה את המלחמה, אותו שיח שדחף להפעלת כוח מופרז. יתכן כי זהו מוקד הדו"ח, וללא ספק זוהי ליבת הביקורת שעלינו לעשות בבית פנימה.

מודעות פרסומת

אל תגעו בצדק

22 בנובמבר 2009

 

תמצית הצדק הישראלי, מופיעה בפתיחת מאמרו של ירון לונדון מה-9 בנובמבר ב"ידיעות אחרונות": "תחילה בטחנו בצדקתנו. ברור היה לנו כי נהגנו כשורה" ובגישה זו, במלים אחרות במקצת, הוא גם מסיים את מאמרו, לאמור: הצדק עמנו – משמע אנחנו נוהגים כשורה. או"ם שמו"ם, גולדסטון שמולדסטון, כל מרשיעינו הם או אנטישמים או טיפשים/תמימים, . לונדון מציע את צדקתנו כחרב גורדית שתתיר את סבך הדיון ההיסטורי, כך במאמרו, אבל בעיקר – תפטור אותנו מן הצורך להסביר את עצמנו לאומות העולם.

כשם שהפרקטיקה הבלתי נסבלת של המדינה אינה מבטלת את צדקתה של הציונות, כך צדקתה של הציונות אינה יכולה לתת גב להתנהלותה השערורייתית של מדינת ישראל כלפי הפלסטינים.

הנה לפנינו הכשל הישראלי שמאיים להחריב את המפעל הציוני – החיבור האולטימטיבי בין צדק עקרוני לבין המעשים כולם. אם הצדק ההיסטורי איתנו, מותר לנו להשתולל בג'ונגל שמסביב לווילה שלנו במזה"ת ללא מיצרים, מותר לנו לאכלס שטח כבוש באזרחים ועוד ועוד. על פי צדק זה, הציע לונדון כבר בינואר 2008 (גם כן ב"ידיעות"), לכתוש רובע שלם בעזה על תושביו, כדי להביא את הפלסטינים "להתעשת". 

בדרך זו מובטח לנו שנהיה צודקים לעד, גם כאשר יישמט המפעל הציוני מתחת לרגלנו הדורסנית. אז הנה האפשרות השקולה יותר: הציונות מונחת על אדני צדק היסטורי שאין כמוהו. אבל בה בעת  מדינת ישראל שלקחה על עצמה ליישם את הציונות נוהגת שלא כשורה, וזה האנדרסטייטמנט של המעבר מן המאה ה-20 למאה ה-21. אפשרי שהצדק והמעשים יהיו נפרדים? בהחלט, אפילו הגיוני.

לונדון נצמד דווקא להגיון ההפוך, של החריפים שבמתנגדי המדינה. רבים מהם אומרים כעת שעד עתה תמכו בציונות, אבל מעשיה של מדינת ישראל קלקלו את הצדק הזה וכעת בטלה זכות קיומה של המדינה, אבל גם לונדון וגם הם טועים. כשם שהפרקטיקה הבלתי נסבלת של המדינה אינה מבטלת את צדקתה של הציונות, כך צדקתה של הציונות אינה יכולה לתת גב להתנהלותה השערורייתית של מדינת ישראל כלפי הפלסטינים. כן, יכול גם להיות שהצדק איתנו בעצם קיומנו כאן, אך  מעשינו אינם ראויים.

נא להפריד: צדקת הציונות היא אבן פינה שאותה אין להזיז לשום שימוש, ואילו את חולשת הדעת, הכוחנות הפוליטית והצבאית ושגיונות המעשה של המדינה ושל דבּריה – צריך לשנות ומיד.

לסיום המאמר מציע לונדון מנוף נוסף לצידוק עצמי – לקרוא את אמנת החמאס כדי להבין שהם רוצים להשמיד אותנו, ממש כמו הנאצים. נו..? אז מה זה אומר – שעכשיו, אחרי שקראנו, אנחנו צודקים יותר? ההתנגדות של החמאס לישראל לא נולדה מן האוויר ולא מן האנטישמיות האירופית בימי הביניים. בניגוד לנאציזם היא נולדה בדם ויזע, תחת כיבוש ישראלי. 

נכון שהשואה סייעה בשעתו לגיוס תמיכת מדינות העולם בהקמת המדינה, אבל הציונות לא היתה זקוקה לנאציזם כדי לבסס את צדקתה.  ובכלל, טקסטים עוינים של הצד השני לא יכולים לשמש בסיס להצדקה עצמית. הפלסטינים מיומנים יותר מאיתנו בטיפוס הקירות הזה, במדרונות החלקלקים של הררי המלים. בקלות רבה הם מפרשים את מגילת העצמאות של ישראל כטקסט גזעני לעילא. האם זה הופך את דרכו הדתית-פוליטית של החמאס לצודקת? ודאי שלא.

אם לונדון מחפש בצדקת הציונות הכשר לכתישה של עזה, ביירות, ראמאללה וג'נין בכוח צבאי, זה לא יעמוד לו ברגע מבחן. מבחן המבט במראה כבר היה צריך לפסול התנהלות זו ומשזה כשל – מבחן האומות עושה זאת. מספיק שקלקלנו את שמנו הטוב, לא צריך להרוס את הבית הישראלי מן היסוד. לכן, נא להפריד: צדקת הציונות היא אבן פינה שאותה אין להזיז לשום שימוש, ואילו את חולשת הדעת, הכוחנות הפוליטית והצבאית ושגיונות המעשה של המדינה ושל דבּריה – צריך לשנות ומיד.