פרנסי היאוש ומבטאיו

שייקה אופיר מלמד במערכון המיתולוגי 'המורֶה לאנגלית', את המונולוג של 'המלט' ומסביר לתלמידיו הערבים מה ההבדל בין מונולוג לבין דיאלוג: "מונולוג, זה כאשר איש אחד מדבר אל עצמו. דיאלוג זה כאשר שני אנשים מדברים, כל אחד אל עצמו". היום, יותר מארבעים שנה מאוחר יותר, הנבואה הקומית הזאת מתקיימת ואם זה לא היה כל כך מסוכן, אולי זה היה מצחיק.
בשנים האחרונות הקולנוע העלילתי בישראל משקף מגמה אשר קיימת בחברה ובפוליטיקה ביתר שאת, בה ערבים מזה ויהודים מזה מקיימים דיאלוג פנימי נוקב, על רקע הקונפליקט הקיים ביניהם. הדיאלוג הפנימי הזה מתנהל בכל אחת מן החברות פנימה, אך אין כל קשר בין החברות היהודית והערבית, ואין מסילות המחברות בין שני הדיאלוגים הפנימיים הללו.
ערבים עם ערבים
כך, למשל, ב"עטאש-צימאון", ב"עג'מי" (גם בדוקומנטריים של נזאר חסן ושל אבתסאם מראענה), ובסרטים רבים וטובים אחרים, הערבים מנהלים חשבון נפש נוקב עם עצמם באשר למבנה החברתי ומאתגרים אותו ואת הפוליטיקה הפלסטינית, כאשר בדרך כלל הקונטקסט הוא העליבות בעטיה של שליטת היהודים. ב"עג'מי" הסיפור מתרחש בין שלושת קודקודי המשולש – שכונת העוני המייאשת ביפו, המאהל הבדווי בשולי תל-שבע, ופאתי רמלה. המסגרת החיצונית שלו היא מדינת ישראל, אבל זו מיוצגת בסיפור רק באמצעות משטרה אלימה, כוחנית בעיקר מנוכרת. כך גם ב"עטאש-צימאון", כאשר השוליים החברתיים בהם מתרחשת העלילה, הם גם בשולי השוליים של ההיסטוריה מול המדינה והיהודים. היהודים, השלטון, מוצגים בסרטים אלה כנתון מגביל, כאסון טבע שחיים עם תוצאותיו המתמשכות. ב"עג'מי" יש ליהודים ייצוג נוסף, כחלופה זהותית לחיים הנוכחיים. אבל דינו של האיש שרוצה לעבור לגור עם יהודיה, במרחק חמש דקות נסיעה מיפו, לאבד את זהותו. הוא מעדיף למות מלעשות זאת, ומתאבד עם מנת יתר של סם.
אילו היו אלה סרטים על מצב חברתי נואש של יהודים, והמשולש היה נתניה-חצור הגלילית-נהריה, סביר להניח שהיה חיבור כלשהו בין היעדר הביטחון האישי-משפחתי לבין מוסדות המדינה. בסדרות טלוויזיה ובסרטים ישראליים כמעט תמיד מופיעה הדמות עובדת מחלקת הרווחה העירונית, מנהל בית הספר וכיו"ב גורמי סיוע מוסדיים אשר קיימים כמובן גם במציאות גם אם הם חלשים. אבל כאן הביטחון האישי בחברה הערבית הוא עניינו של הפרט, וכל מה שהמשטרה יכולה לעשות זה רק לפגוע בו ולהפריע לו לשמור על בטחונו. בסרטים הללו, כמו-גם במציאות של הקהילות הערביות בארץ, קיים נתק בין המציאות הפנימית של החברה הערבית, לבין המסגרת של המדינה.
יהודים עם יהודים
ב"וואלס עם באשיר" מתנהל חשבון נפש פנימי של הישראלים עם עצמם, בעוד הרקע הוא הקונפליקט עם הערבים בלבנון. לחבורת החיילים שמנסה לפענח את מה שקרה במלחמת לבנון אין כל שיג ושיח עם הלבנונים, או אף עם נציג כלשהו מן ההתרחשות בלבנון. לכאורה ניתן היה להציב בעלילה דמות כלשהי, נניח לבנוני או פלסטיני המתגורר בהולנד, שהיה שם בעת הטבח, ויטיל אור על מה שהתרחש מנקודת הראות של הצד השני ויסייע בהרכבת הפאזל. אבל לא.
הניסיון להבין מה התרחש בסברה ושתילה מוביל את הגיבור אל חברו בהולנד הרחוקה, אבל לא אל פלסטיני כלשהו, אשר יבאר את הקונטקסט מצידו. אולי דווקא הוא היה יכול להסביר לחיילים הישראליים הלומי הקרב מה עשו שם, או לא עשו? שום דמות של פלסטיני לא הוכנסה אל משוואת הדיאלוג, ולא אל ניסיון הפיענוח של חידת הקרב. גם כאשר אנחנו מריחים את הגופות שלהם – איננו משוחחים איתם כדי לפענח את התמונה הסתומה.
הו, מה נעים היאוש הנאיבי
אם בשנות ה-80 שיקפה תעשיית הקולנוע את הקושי הרב והמרתק שבדיאלוג, ושל שותפות בין יהודים לערבים ("מאחורי הסורגים"), או סיפרה את סיפורו של הקונפליקט מעיניים פרטיות ("חיוך הגדי"), הרי שכעת מתבצרים שני הצדדים בדיאלוג, שאיננו אלא שני מונולוגים, כפי שהתבדח שייקה אופיר. כבר אין עיסוק בקונפליקט עצמו אלא רק על מה הוא עושה לנו, ובעיקר ברמה האישית. רק תוצאותיו חשובות, כאילו עצם קיומו של קונפליקט אלים ומדמם הוא גזירת גורל, אורח חיים שאימצנו לדורות. אין לנסות ליישב אותו, אין להתלונן או למחות על קיומו, אלא רק לברר מה קורה לנו בתוכו וללקק את הפצעים.

 ———————————————————————
אי אפשר שלא לקשר את ההשלמה הקטלנית הזאת עם ההודעה של אהוד ברק מסוף שנת 2000, ש"אין עם מי לדבר" ועם מסע הלחץ לקידום המלחמה המתמדת בשנים שמאז. הודעה זו מצאה הד אצל מי שמעולם לא ביקש פיתרון. אך יותר מכך, היא ייאשה את אלה שראו ביישוב הקונפליקט בדרך זו או אחרת את העתיד הרצוי לציונות. המיואשים מראש והמיואשים של העשור האחרון, אלה ואלה התערסלו מהר מדי בחיקו החמים של היאוש. הגישה הכוחנית כי נוכל לשכון לבטח מאחורי חומות הגטו/וילה בג'ונגל, שנקים במזה"ת מצאה רפיון כוח, עצלנות מתפנקת, שנענתה לה.
בדרך כלל מיוחסת התמימות אל אלה הרוצים בטוב, אבל גם הבוחרים ברע יכולים להיות נאיבים. האם אין זו תמימות נאיבית להאמין כי כך אפשר להמשיך לעולם ועד?
אין כאן טענה אל היוצרים והאמנים. אדרבא, ימשיכו אלה להצליף את תובנותיהם המושחזות, כל אחד מצידו, ולהציב בפנינו מראה בהירה שתשקף את הלכי הנפש הכמוסים ביותר. הבעיה היא עם מי שתפקידם לעצב את המציאות.
 יש בין מקבלי ההחלטות ומעצבי המדיניות רבים מדי שהיאוש בציבור טוב עבורם. זה הולך טוב עם קידום התעשיה הביטחונית, עם פתרונות מילוט מבניינים גבוהים לעת קטסטרופות ועם קוקטיילים. אבל חייבים להיות גם כמה מביניהם שיבחנו שוב את המציאות, לאור התמונות המייאשות שניבטות ממסך הקולנוע. יעשו זאת רק אלה המבינים את תפקידם – לבנות את העתיד.

תגובה אחת to “פרנסי היאוש ומבטאיו”

  1. אסתי Says:

    אי אפשר שלא לעשות את ההקשר בין הנקודות עליהן אתה מצביע לבין התהליך שהתחיל באותו מוצאי שבת נורא והולך ומתעצם מרגע לרגע. תהליך ההפרדה. בין האדם למדינה. בין העם למנהיגיו. בין המעשה לתוצאה וגם בין קבוצה אחת לשניה בתוך המדינה האומללה הזאת.
    שני המונולוגים שאתה מתאר כאן הם חלק מהתהליך הכולל. לא פלא שלאט אך בטוח אנחנו דוחקים עצמנו חזרה לתוך גבולות הגטו.

    אגב, אני חושבת שליצירה ולקמפיינים הפרסומיים של מדינה יש את יכולת החשיפה הגדולה ביותר של ההליכים החברתיים והנפשיים המתקיימים בה.

    וחוץ מזה ברוך בואך לשכונתנו. תוספת חשובה ביותר היא הבלוג שלך.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: