כאן זה לא אמריקה

בתחילת החודש נעניתי להזמנתו של חבר טוב (כמה מחברי הם ערבים..) לבוא להפגנה המרכזית בעראבה לציון 9 שנים לאירועי אוקטובר 2000. הוא שכנע אותי כאשר טען שצריך להחליף את שיח השליטה וליצור שיח דמוקרטי במקומו, ואף הציב מטרה: "כך ניתן יהיה לבנות תרבות של שותפות אמיתית ולבסס אזרחות שוויונית". אבל במהלך שיחתנו, נדלקו במרכז לעירנות פוליטית שבמוחי שתי נורות אזהרה כתומות המצביעות על צורך בטיפול יסודי:

הנורה הראשונה נדלקה כאשר חברי השעין את קריאתו ליהודים לבוא להפגנה, דווקא על הצטרפותם של לבנים למאבקי השחורים בארה"ב ובדרום אפריקה. אכן גם אצלנו וגם אצלם השוויון היה ועודנו במרכז המאבק, ובשני המקרים יש היסטוריה של קיפוח ודיכוי. אבל אצלנו המרכיב המכונן של הקונפליקט הוא הזהות הקולקטיבית של היהודים והפלסטינים, שתמיד תישאר נפרדת.

בדרך לעצרת לזכר הרוגי אוקטובר 2000 בגליל נדלקו במרכז לעירנות פוליטית שבמוחי, שתי נורות אזהרה כתומות המצביעות על צורך בטיפול דחוף.

השחורים בארה"ב רוצים להיות אמריקנים, כמו הלבנים. לעומת זאת כאן, הזהות הישראלית אינה דווקא משאת נפשם של הפלסטינים אזרחי ישראל, ולעתים אף הפוך מכך. עבור רבים מהם הישראליוּת כפויה עליהם, וזאת בתנאים לא הוגנים, לאחר גזל היסטורי בלתי נסבל, תוך הדרה והפליה נמשכת. אבל הקונפליקט הזהותי בינינו לא צריך להפחיד, וקיומו של קונפליקט זהותי או היסטורי אינו מכתיב בהכרח הוצאת צד אחד או האחר מן המרחב. להיפך: רוב החברות הדמוקרטיות בעולם מכילות לפחות שתי קבוצות בקונפליקט, אם לא יותר, והן מצליחות לעשות זאת על בסיס אזרחות משותפת ושוויונית, המכילה זהויות קבוצתיות שונות.

הנורה החזקה יותר נדלקה אצלי כשהוא הזמין אותי "להצטרף למאבק הצודק" של הפלסטינים ולראות בו גם את מאבקם של היהודים. אכן, לדידי שוויון הוא אינטרס יהודי מובהק. אבל היות שקונפליקט בתוך מדינת ישראל מבוסס על הזהות הנפרדת, "הצטרפות למאבק הצודק" של הצד השני, פירושה השלת הזהות מעצמך. לכן לא יכולתי להיענות לחלק הזה של ההזמנה. מצד שני, גם אי אפשר להישאר בבית ביום כזה, וב-1 באוקטובר הסולידריות האזרחית עם המיעוט המופלה בעל הזהות האחרת דחפה אותי החוצה והסיעה אותי לעראבה.

בדרך לגליל תהיתי האם תהיה שם הכרה במפגינים היהודים, שלא בהכרח הצטרפו למאבק הפלסטיני, אבל הם סולידריים לזכויותיהם של האזרחים הפלסטינים? התשובה ברמה האישית היתה חיובית, החיבוק החם של חברי הטוב וידידים אחרים לא השאיר מקום לספק. אבל ברמה הכללית לא ולא. לא היתה כל ברכה בעברית 'לידידינו היהודים שטרחו ובאו' ודוברי העברית (המעטים מדי) בקהל לא הופנו לפינה זו או אחרת של משטח העצרת כדי להצטופף מסביב למתרגם סימולטני. מן הסתם, נראה לי כי גם חברי ספג בכך מן הציבור שלו, סנוקרת שלא הגיעה לו.

יהודים המצטרפים לעצרת מעין זו מודעים היטב לעוולות של המדינה כלפי המיעוט, ונלחמים נגדם. יש להם ביקורת חריפה על המדינה ועל אחיהם היהודים אבל ברובם, אינם מוכנים להשיל את זהותם הקבוצתית מעליהם. חברי הערבים טועים לעתים בפירוש של ההתנהלות של אלה, בציפייתם ש"יצטרפו למאבק". סולידריות אזרחית אין פרושה חציית הקווים הזהותיים, נהפוך הוא: השותפים הנאמנים ביותר של היהודים למאבק לדמוקרטיה ואזרחות שוויונית הם האזרחים הפלסטינים אשר מודעים היטב לזהותם הקבוצתית, ואינם מתבטלים בפני היהודים, וכך גם מן הצד השני: היהודים שנטועים היטב בציבור שלהם, בעלי זהות ברורה ומוצקה שאינה מתבטלת אפילו בפני "הצטרפות למאבק צודק", הם נכס יקר ביותר למאבק משותף. האם יידע המיעוט הפלסטיני בישראל לשלב ידיים עם יהודים אלה, מבלי לנסות "לגייר" אותם?