חלק ג' ואחרון – מבחן אום אלפחם – תגובה ל"שמאל הלאומי"

מבחן אום אלפחם – המבחן העליון
קרוב להתחלת המניפסט, בסעיף 15 (עמ' 20-21) מופיע צמד המלים "חילופי שטחים", כחלק מדיון דווקא די אינטליגנטי על גבולות הארץ. אולי זה סתם השתחל אל הטקסט ואולי התכוונו לכך, אין לדעת, אבל "חילופי שטחים" זה שם קוד ל"להיפטר-מכמה-שיותר-ערבים". הגישה הזאת אינה לגיטימית, היות שהיא עצמה עושה דה-לגיטימציה לכל האזרחים הערבים כולם. לפי שיטת חילופי השטחים, כולם אינם רצויים בשל הזהות שלהם, אבל רובם לא ייכללו בתכנית רק משום שהם גרים רחוק מדי מהגבול. יש בתכנית הזאת לא רק שרירות לב אלא גם אי-הבנה בסיסית באשר למשטר דמוקרטי, אשר חייב להכיל קבוצות שונות של אזרחים שונים, וטוהר אתני הוא ממנו והלאה. ציפיתי שהאקדח הזה יירה במערכה השלישית, אבל הוא לא ירה. יכול להיות שהתאים להם לנופף בו רק בחלק הראשון של המניפסט, המתלהם, אבל לקראת הסוף, כבר החלה לפעול מן הקוטב השני של המניפסט, ההקרנה הערכית -הומניסטית-דמוקרטית של עזריאל קרליבך. האם האקדח נשאר טעון אך נצור – או שהוסר מהקיר והושחת עם כלי הנשק הישנים? קשה לדעת בבירור.

אם לנסות להביט ברצפה של סירת הזכוכית (זוכרים את הסירות האלה באילת?), ניתן להבחין לפחות בשניים מזרמי העומק המכוננים של המניפסט. עד סעיף 62 זהו בעיקר בזרם הלאומני שמתחזה לשמאלי, או להיפך. רוב הקצף של אנשי השמאל יצא עליו, ובצדק. אבל בין השורות בסעיפים 63-69 הסתתרו אבנים טובות שלא מצאתי להן זכר באף אחת מן הביקורות שקראתי. הנה דוגמה: "הדמוקרטיה ושוויון הזכויות מתבטאים בראש ובראשונה בשוויון השקעות של המדינה באזרחים שלה…כשפרויקט השוויון יהיה בעיצומו, כשבטלוויזיה ירוצו התשדירים המבשרים על תנופת הפיתוח, כשמשרדי הממשלה יפרסמו מכרזים לעבודות תשתית בישובים הערביים – יגיע הזמן לפרויקט השוואת החובות לאזרחי ישראל" (עמ' 74). לכן, למרות הבילבול הרעיוני שהצבעתי עליו בחלק ב', הבהירות בה מופיעים חמשת הסעיפים העוסקים בערבים אזרחי ישראל, ובעיקר הפרק החותם ממשנתו של קרליבך, גורמים לי לחשוב שהמניפסט הזה עשוי להיות בסיס סביר לתחילת עבודה, לתחילת דיאלוג פנים-יהודי.

אילו היו המחברים לועסים שוב את הקלישאות כלפי הערבים בסגנון "שוויון זכויות וחובות" ו"נאמנות למדינה", הייתי מניח אותו הצידה. אבל הטקסט שונה בכנותו הלא-תקינה פוליטית, ובמיוחד במנגינה שעולה ממנו בסעיפים אלה. לכן, חרף האקורדים הצורמים, הוא מבקש לשוב ולעיין ובעיקר מבקש לקיים דיאלוג עם כותביו. וכל כך למה? רק משום שאחרי כל העניינים הפנים-יהודיים, מבחן אום אלפחם הוא המבחן העליון לציונות. היחס אל האזרחים הערבים הוא גם מבחן לתקפוּת הערכים הציוניים הראויים, שמבוססים על דמוקרטיה הומניסטית ושוללים תיאוקרטיה מלכותנית,  וגם – המבחן ליכולת המעשית של הציונות להגשים את עצמה בארץ האבות. במובן הרחב והעמוק הזה, סעיפים אלה מאפשרים התחלה של דיון טוב בעתיד הציונות.

איפה הגלותיות כשצריך אותה?
כבר עכשיו אפשר לשאוף לכך שהדיון בעתיד הציונות יעלה אל השולחן זרמי עומק החדשים לדיון הזה, ובמיוחד אלה שהדריכו את ע. קרליבך. המדובר בעיקר בערכי הקולקטיב היהודיים שנצרפו באלפיים שנות גלות וכל כולם ערכים של חיים עם, ולצד קולקטיבים אחרים. הנראטיב הציוני שגדלנו עליו עושה את בשרנו חידודין-חידודין לשמע צירוף המלים "אלפיים שנות גלות", כאילו היו רק סבל ורדיפות. לחילופין הושמצה הגולה בילדותנו כאילו כולה נהנתנות ואי איכפתיות. אבל האמת היא מורכבת בהרבה והיום אנחנו כבר יודעים כי בין שני הקצוות – "רדיפות והשפלה" מזה, ו"סיר הבשר" מזה, ישנן אלפי שנות חוכמה ופריחה, יחסים טובים ומורכבים, מעיין חי פוליטי ומוסרי שעדיין לא טעמנו ממנו ובעצם איננו מכירים את טעמם של המים האלה. תחת זאת, נהנינו כל השנים רק מתרומות כספיות של העולם היהודי דרך הסוכנות.

אם בוחנים זאת באור הרב-גוני של ההיסטוריה היהודית, היישום של הציונות באמצעות מדינת ישראל קצת מרחיק לכת, אולי כתגובת מטוטלת לרצון הכבוש בכוח, שביעבע במשך מאות רבות של שנים, וקיבל את התנופה המכרעת שלו אחרי השואה. אבל אותו רצון להוכיח עוצמת זרוע, להטיס יעף של חיל האוויר מעל אושוויץ, יצטרך לאזן את עצמו ולגשת אל ארון הספרים היהודי של הגולה, שבין דפיו ממתינה בסבלנות חוכמה של חיים בין עמי העולם. החוכמה הזאת תעלה אל שולחן הדיון ותטיל אור חדש על חיינו כאן. גם יהודי התפוצות היום, מחצית העם היהודי, יתרמו את שלהם לדיון הזה ויציעו את הניסיון המצטבר כבר למעלה ממאה שנה בעולם הדמוקרטי. גם מהם יש לנו מה ללמוד.

הציונות היא אולי המבחן היהודי הדרמטי ביותר לאורך ההיסטוריה, אבל לאורה של אותה היסטוריה, אין מבחן יהודי יותר ממבחן אום אלפחם. המניפסט מציע רוח דברים המאפשרת התחלה של עמידה במבחן הזה, והמשך הדיון אשר מוצע כאן, ישלים אותה.

בחזרה למניפסט – מה חסר, וחייב להיות בו? 
יש אשכול ערכים, השקפת עולם, שמאפיין את מה שהוא שמאל. לאומיות בדרך כלל היא חלשה יותר באשכול הזה, הגם שאינה נעדרת. אבל כמה מושגים נעדרים מן הטקסט של הספרי-יניב, שבלעדיהם אין שמאל אוניברסלי, לאומי, מעמדי, יו ניים איט: סולידריות. הסולידריות מופיעה בטקסט אך ורק בהקשר של שירות צבאי. זה לא סולידריות, חברים. הגיוס הוא אקט של שבטיות ולא סולידריות, מתגייסים לקול תופי הטם-טם. בסדר, חייבים לעשות את זה. עושים את זה בהקרבה ובמסירות, אבל זה לא דבר להתגאות בו כשמאל. להיפך. השמאל, כשעשה את זה כשמאל, השתדל להפחית, להמעיט. המדים היו מרושלים, וההליכות הצבאיות לא היו מושלמות.  הביצועים כן, כמובן, אבל רק בגלל שחייבים. כן, יורים ובוכים זה יותר שמאל מיורים וצוהלים. וכן, זה עדיף.

וגם – הומניזם אוניברסאלי. אפשר להגחיך את המושג הזה כמה שרוצים, אבל זהו ערך שבלעדיו אין שמאל, לא לאומי ולא רדיקלי ולא כלום. תפיסת רוחב אנושית שחוצה גבולות (כן, גם "פועלי כל העולם התאחדו") היא נשמת אפו של השמאל. אז בסדר, אפשר להבין שבתקופה היסטורית זו או אחרת בחייו של קולקטיב, השמאל שלו מתיישר לימין כדי לשרוד, ומשלם את המס שלו לקולקטיב הלאומי. אבל בחיאתכם.. לא להפוך את זה לאידיאולוגיה, ובוודאי לא להקציף את זה על השפתיים. או שבעצם, אולי הקצף הוא האותנטי והשמאל והערכים של שמאל היו מיותרים לכם? הכותבים מתלוננים שוב ושוב איך הימין לקח להם את הדגל. למה הם לא מתלוננים שהשמאל (סמול) לקח להם את הערכים האוניברסליים? למה דווקא על הערכים האוניברסליים הם לא נלחמים לנכס לעצמם חזרה? מה.. הם היו מטען עודף שצריך להיפטר ממנו?

לסיכום, אחזור אל העיקר: מבחן הציונות הוא מבחן היחס כלפי האזרחים הערבים, גם מוסרית וגם מעשית. למרות החלחלה שאחזתני כאן ושם לאורך הטקסט, היה משהו בחלק הזה שהיה שונה ולא קלישאי. זאת, וגם משום המלים החותמות של המניפסט, משל ע. קרליבך. רק משום כך אני מוכן להמשיך ולשמוע אותם. אני מוכן לבוא לכל מקום בו יציגו את משנתם עם מטריה, שלא להירטב, או עם שכפ"ץ שלא להיפגע יותר מדי. אבל אבוא, ולו רק בשביל לשמוע האם זעקת הארץ האהובה של קרליבך היא זעקת ליבם גם כן. אם כך הוא – אצטרף אליהם.