חלק ב' – שניוּת לא פתורה במניפסט – "השמאל הלאומי"

שניוּת לא פתורה, שלוש דוגמאות:
1. מלים על קידמה שמאלית, לחן של ריאקציה שמרנית
כבר בתחילת הטקסט מובהר כי מה שהספרי ויניב מבקשים, כמו ש"ס, הוא בעצם להחזיר עטרה לישנה. לחזור אל בן גוריון ואל הדור ש"השתלט על הארץ, חרש, זרע, קצר… נלחם בערבים…. בקיצור-היה בן אדם"(עמ' 5).

למרות שהם מתנערים מאהוד ברק, העמדות המדיניות שלהם לא שונות כהוא זה משלו, ולמרבה הצער גם לא השחצנות וגסות הלב המלווה אותן. ולפני שאני שומע את ה"עזוב.. זה שטויות.. תתייחס למהות..", אומַר שזה כן חשוב, שהמנגינה היא חלק מן העמדה הפוליטית ומי שלא מבין את זה לא מבין פוליטיקה. ולא כי "ככה זה במזרח התיכון.. צריך לתת להם כבוד", כמו שלפעמים אוהבים להתנשא כאן. גם הנורווגים וגם הפינים לא היו מקבלים את השחצנות וגסות הלב כמו זו של ברק ושל הכותבים.

מבחינת עמדותיהם החברתיות ושלילת החזירוּת הקפיטליסטית יכולים הכותבים להישען על הרגישות החברתית של ח"כ מירי רגב מהליכוד, או להבדיל, להצטרף לח"כ אילן גילאון ממרצ, אבל כמו אוהדים מושבעים של מועדון כדורגל שהקבוצה שלהם מתפרקת, הם לא יכולים להפוך לפתע לאוהדים של קבוצה אחרת. תחת זאת הם מתגעגעים למה שהיה כאן לפני שנולדו, אבל כדוֹר שני הם לא לוקחים את האתגרים המתאימים לימיהם, אלא מחפשים את ההתנהלות של אתמול, המתאימה לאתגרים של אז, ולעתים זה נשמע פתטי. לפעמים לאורך הטקסט שוצף הדיבור האסרטיבי-לכאורה, אבל בעצם הוא גס רוח ואלים, שנשמע יותר ככיסוי לבכיינות של געגועים לימים ההם. גנבו להם את המדינה.. אכלו להם את הדגל.. שתו להם את החזון..

במלים אחרות – יתכן כי זהו טקסט של געגועים, אבל המניפסט יכול להיקרא גם כטקסט ריאקציוני, שמנסה להחזיר אותנו לאחור. מצד אחד הם אומרים שהם רוצים ללכת קדימה, ומגדירים יפה את השמאל כגורם דינאמי ופורץ דרך, אבל למעשה אינם מציעים שום דבר חדש, אלא רק מתרפקים על הישן. האם זהו טריק שנועד לשבות את ליבם של בני ה-50-60-70 שבינינו? אולי. אבל בגסות האופיינית למטיפים עם תכנים פונדמנטליסטים, אמנם עם אוצר מלים יותר מפותח משל רֶד-נֶקים, מנסים יניב והספרי "לרדת אל העם". ההממ… אולי זוהי עוד מהות של ה"שמאלני החדש"?

2. הפוליטיקה היא מימוש של ערכים מכוננים
נכון שהכל פוליטיקה אבל רק לפעמים הפוליטיקה היא רק משחקי כוח, לא תמיד, וצריך להבחין: המהלכים הגדולים, אלה שמדובר בהם כאן, מוכתבים בידי ערכים. פעם, לפני שלושים שנה, שירתתי במילואים עם אחד, רובין, שהיה ראש חטיבת הצעירים בתנועת חירות. כאשר חגגתי את הסכמי השלום עם מצריים, והודעתי לו שההסכמים כוללים גם פינוי ההתנחלויות בסיני, הוא השיב לי כך: "מנחם בגין הוא סַפָּן חכם ומנוסה. בים, בין הגלים, לעתים אתה צריך להפנות את המפרש לכיוון אחד, שלכאורה הוא שונה מכיוון היעד. אבל אתה יודע שרק כך הרוח תוביל אותך לכיוון הרצוי לך".  

בגין היה מנהיג המבוסס היטב בערכים המנחים אותו, ולכן הוא היה גם פוליטיקאי טוב. בנושא פינוי ההתנחלויות הוא ידע שדווקא פינוי סיני יאפשר לו להחזיק בהתנחלות החשובות לו יותר, בגדה המערבית. עד עתה, 27 שנה אחרי פינוי ימית, נראה שהוא צדק. במלים אחרות, מרגע שבחרת באמת בערך המבסס את מעשיך, אתה יכול לכוון את המעשים, ואף להתרחק באופן מתקבל על הדעת מן הערך המכונן, ובלבד שתכיר אותו היטב כדי לחזור ולהתחבר אליו.

כאן, במניפסט של הספרי-יניב, לא ניתן להתעלם מהרעמים התת-קרקעיים של התלהמות ימנית מוכרת מצד אחד, אבל מצד שני לא ניתן להתעלם מן היחס השמאלי כל כך, האמפאטי, סולידרי ואיכפתי כלפי הערבים בסעיפים 63-70. בסעיפים אלה מופיעה הנמקה לפעולה שמאלית וראויה (שוויון אמיתי וכד'), דווקא על הבסיס הימני כל כך של ניכור ופחד מהזר. אני כבר שומע את הטוקבקיסטים "הריאליסטים" מהדהדים את פיצוצי האוטובוסים וכד' כדי למחזר את הפחד. אבל אלה טוקבקיסטים ימניים. שמאל אמיתי, כאמור, לא פוחד מפיצוצים. שמאל אמיתי בורא מציאות חדשה במו ידיו על בסיס כוחות אנוש, ובעיקר על בסיס החיבורים בין כוחות האנוש, גם כאלה שהיו פעם אויבים זה לזה.

3. "השמאל הדמוגרפי" – שמאל של שנאה
הנה דוגמה הפוכה מזו של בגין, להצבה של הערך הלא נכון כבסיס לפעולה, רק כדי "להתחבר אל העם", דוגמה שהולכת ומידרדרת עד היום: בשנות ה-90, לא הועמד מול הציבור בישראל הצורך להקים מדינה פלסטינית כדבר שראוי לעשותו, כי לא רומסים את השכן, ומשום שהארץ שייכת לשני העמים. הפוליטיקאים הישראליים שקידמו אז את הקמת המדינה הפלסטינית שיווקו אותו דווקא על בסיס הסלידה מן הפלסטינים, ועל בסיס ההפרדה האתנית כאילו היא זו שעומדת בבסיס הציונות. האם הציונות עומדת על טוהר אתני, או על השאיפה לו? בודאי שלא. נכון שהיא מצדדת ברוב יהודי בגבולות המדינה, אבל לא תוך שלילת האחר (ושוב – איפה הגלותיות כשצריך אותה, כדי לראות מורכבוּת?).

כל המהלך של הסכמי אוסלו הועמד על הבסיס הלא נכון, הבסיס של השאיפה לטוהר אתני, או בביטוי המכובס "יתרון דמוגרפי", ומאז הוא רעוע. עד כדי כך רעוע, שמרוב לגיטימציה לסלידה והתרחקות מן הפלסטינים, אנחנו כבר לא יכולים לראות ערבי ממטר, כולל "הערבים שלנו" כמו שמכנים אותם הכותבים. הוא רעוע משום שאין קשר בין הערך המכונן לבין המעשה בפועל. בעצם, יש סתירה ביניהם. כאשר קריאת השלום היא "הם שם ואנחנו כאן", זו בעצם קריאת קרב ומלחמה, לא קריאת שלום. אז אולי זה היה לצורך "התחברות אל העם", אבל האם היתה הכוונה האמיתית  להכיר בזכותו של השכן למדינה עצמאית? לא, כי זה לא היה שמאל, משום ששמאל לא יכול מעצם טיבו להפריד הפרדה אתנית. ואם הוא בכל זאת עושה זאת, אז בלי קצף על השפתיים ובלי להביט בלבן שבעיניים, אלא דווקא בשחור ובחוּם, ומחפש את החוֹם בעיניים של האחר, לא את הפחד.

זה לא היה שמאל, אלא "שמאל דמוגרפי". שמעון פרס הוא ממכונניו וחיים רמון הוא שר הצבא שלו, ואלה אינם שמאל. במקום להשתית את הפעולה השמאלית הזאת על הכרה סולידרית בצורך של הקולקטיב האחר למסגרת לאומית, היא הושתתה על הערך הימני של התבדלות ממנו והסתגרות בעצמנו, עד כדי כך שחומת ההפרדה מקבלת לגיטימציה גם אילו לא היתה צורך בטחוני אלא סתם, כדי לא לראות אותם.

ההכרה בצורך הקולקטיבי של האחרים מושתתת על סולידריות חוצת גבולות, ומי שלא שמאל לא יבין את זה. לכן אין תימה כי ישנם אף המתקראים "אנשי שמאל" ואינם פוסלים את "חילופי השטחים", שהיא בעצם ההיפטרות מאזרחים ערבים רק בגלל שהם ערבים. זוהי העברת החומה בינינו לבין הפלסטינים גם בתוך תחומי הקו הירוק, ואין לזה קשר עם ביטחון, אלא עם הפרדה על בסיס אתני (שזה ביטוי מרוכך להפרדה גזעית). הם פשוט שייכים ל"שמאל הדמוגרפי", שאיננו שמאל כלל.

למרות הניסיון ההרואי, כביכול, של הכותבים לצעוק "יש שמאל.. יש שמאל", גם אצלם, כשם שהיה אצל השמאל-כביכול בשני העשורים האחרונים, יש נתק בין הערכים המכוננים לבין הפוליטיקה של היישום. מצד אחד הם מראים אמפטיה כלפי האזרחים הערבים ברמה שנדיר למצוא אותה אצלנו (עמ' 65-72) אבל מבססים אותה על הפחד מהפגיון "שכל אחד מהם מסתיר ומחכה שתפנה לו את הגב" (עמ' 70). אם השמאל חולה, אז זאת המחלה שממנה הוא חייב להבריא. השמאל צריך להפסיק להתבייש בערכים של סולידריות, הומניזם, רציונליזם היסטורי, צדק חברתי חוצה לאומים אהבת אדם ועוד ועוד, הרשימה מוּכּרת.

עזריאל קרליבך אולי ידע לִצְפות זאת, שכן הוא ראה נכוחה את מעשי ה"שמאל" כלפי האזרחים הערבים כבר בשנים הראשונות להקמת המדינה, והתחלחל מהם כבר אז. ובכל זאת אילו קרא את המניפסט, היה מתהפך בקברו ולא מוצא מנוח מן הסתירה הבלתי נסבלת הזאת, המכשילה כל כך את השמאל ואת עם ישראל כולו.
הוא עצמו בכלל הוגדר כימין. בעצם, אולי הוא לא היה שמאל ולא ימין. הוא, פשוט, היה יהודי, בן אדם.

——————–

החלק הבא:

מבחן אום אלפחם – תגובה ל"שמאל הלאומי"- חלק ג' ואחרון.
מבחן אום אלפחם -המבחן העליון של הציונות; איפה הגלותיות כשצריך אותה? מה חסר במניפסט – ומה חייב להיות בו
 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: