פרנסי היאוש ומבטאיו

שייקה אופיר מלמד במערכון המיתולוגי 'המורֶה לאנגלית', את המונולוג של 'המלט' ומסביר לתלמידיו הערבים מה ההבדל בין מונולוג לבין דיאלוג: "מונולוג, זה כאשר איש אחד מדבר אל עצמו. דיאלוג זה כאשר שני אנשים מדברים, כל אחד אל עצמו". היום, יותר מארבעים שנה מאוחר יותר, הנבואה הקומית הזאת מתקיימת ואם זה לא היה כל כך מסוכן, אולי זה היה מצחיק.
בשנים האחרונות הקולנוע העלילתי בישראל משקף מגמה אשר קיימת בחברה ובפוליטיקה ביתר שאת, בה ערבים מזה ויהודים מזה מקיימים דיאלוג פנימי נוקב, על רקע הקונפליקט הקיים ביניהם. הדיאלוג הפנימי הזה מתנהל בכל אחת מן החברות פנימה, אך אין כל קשר בין החברות היהודית והערבית, ואין מסילות המחברות בין שני הדיאלוגים הפנימיים הללו.
ערבים עם ערבים
כך, למשל, ב"עטאש-צימאון", ב"עג'מי" (גם בדוקומנטריים של נזאר חסן ושל אבתסאם מראענה), ובסרטים רבים וטובים אחרים, הערבים מנהלים חשבון נפש נוקב עם עצמם באשר למבנה החברתי ומאתגרים אותו ואת הפוליטיקה הפלסטינית, כאשר בדרך כלל הקונטקסט הוא העליבות בעטיה של שליטת היהודים. ב"עג'מי" הסיפור מתרחש בין שלושת קודקודי המשולש – שכונת העוני המייאשת ביפו, המאהל הבדווי בשולי תל-שבע, ופאתי רמלה. המסגרת החיצונית שלו היא מדינת ישראל, אבל זו מיוצגת בסיפור רק באמצעות משטרה אלימה, כוחנית בעיקר מנוכרת. כך גם ב"עטאש-צימאון", כאשר השוליים החברתיים בהם מתרחשת העלילה, הם גם בשולי השוליים של ההיסטוריה מול המדינה והיהודים. היהודים, השלטון, מוצגים בסרטים אלה כנתון מגביל, כאסון טבע שחיים עם תוצאותיו המתמשכות. ב"עג'מי" יש ליהודים ייצוג נוסף, כחלופה זהותית לחיים הנוכחיים. אבל דינו של האיש שרוצה לעבור לגור עם יהודיה, במרחק חמש דקות נסיעה מיפו, לאבד את זהותו. הוא מעדיף למות מלעשות זאת, ומתאבד עם מנת יתר של סם.
אילו היו אלה סרטים על מצב חברתי נואש של יהודים, והמשולש היה נתניה-חצור הגלילית-נהריה, סביר להניח שהיה חיבור כלשהו בין היעדר הביטחון האישי-משפחתי לבין מוסדות המדינה. בסדרות טלוויזיה ובסרטים ישראליים כמעט תמיד מופיעה הדמות עובדת מחלקת הרווחה העירונית, מנהל בית הספר וכיו"ב גורמי סיוע מוסדיים אשר קיימים כמובן גם במציאות גם אם הם חלשים. אבל כאן הביטחון האישי בחברה הערבית הוא עניינו של הפרט, וכל מה שהמשטרה יכולה לעשות זה רק לפגוע בו ולהפריע לו לשמור על בטחונו. בסרטים הללו, כמו-גם במציאות של הקהילות הערביות בארץ, קיים נתק בין המציאות הפנימית של החברה הערבית, לבין המסגרת של המדינה.
יהודים עם יהודים
ב"וואלס עם באשיר" מתנהל חשבון נפש פנימי של הישראלים עם עצמם, בעוד הרקע הוא הקונפליקט עם הערבים בלבנון. לחבורת החיילים שמנסה לפענח את מה שקרה במלחמת לבנון אין כל שיג ושיח עם הלבנונים, או אף עם נציג כלשהו מן ההתרחשות בלבנון. לכאורה ניתן היה להציב בעלילה דמות כלשהי, נניח לבנוני או פלסטיני המתגורר בהולנד, שהיה שם בעת הטבח, ויטיל אור על מה שהתרחש מנקודת הראות של הצד השני ויסייע בהרכבת הפאזל. אבל לא.
הניסיון להבין מה התרחש בסברה ושתילה מוביל את הגיבור אל חברו בהולנד הרחוקה, אבל לא אל פלסטיני כלשהו, אשר יבאר את הקונטקסט מצידו. אולי דווקא הוא היה יכול להסביר לחיילים הישראליים הלומי הקרב מה עשו שם, או לא עשו? שום דמות של פלסטיני לא הוכנסה אל משוואת הדיאלוג, ולא אל ניסיון הפיענוח של חידת הקרב. גם כאשר אנחנו מריחים את הגופות שלהם – איננו משוחחים איתם כדי לפענח את התמונה הסתומה.
הו, מה נעים היאוש הנאיבי
אם בשנות ה-80 שיקפה תעשיית הקולנוע את הקושי הרב והמרתק שבדיאלוג, ושל שותפות בין יהודים לערבים ("מאחורי הסורגים"), או סיפרה את סיפורו של הקונפליקט מעיניים פרטיות ("חיוך הגדי"), הרי שכעת מתבצרים שני הצדדים בדיאלוג, שאיננו אלא שני מונולוגים, כפי שהתבדח שייקה אופיר. כבר אין עיסוק בקונפליקט עצמו אלא רק על מה הוא עושה לנו, ובעיקר ברמה האישית. רק תוצאותיו חשובות, כאילו עצם קיומו של קונפליקט אלים ומדמם הוא גזירת גורל, אורח חיים שאימצנו לדורות. אין לנסות ליישב אותו, אין להתלונן או למחות על קיומו, אלא רק לברר מה קורה לנו בתוכו וללקק את הפצעים.

 ———————————————————————
אי אפשר שלא לקשר את ההשלמה הקטלנית הזאת עם ההודעה של אהוד ברק מסוף שנת 2000, ש"אין עם מי לדבר" ועם מסע הלחץ לקידום המלחמה המתמדת בשנים שמאז. הודעה זו מצאה הד אצל מי שמעולם לא ביקש פיתרון. אך יותר מכך, היא ייאשה את אלה שראו ביישוב הקונפליקט בדרך זו או אחרת את העתיד הרצוי לציונות. המיואשים מראש והמיואשים של העשור האחרון, אלה ואלה התערסלו מהר מדי בחיקו החמים של היאוש. הגישה הכוחנית כי נוכל לשכון לבטח מאחורי חומות הגטו/וילה בג'ונגל, שנקים במזה"ת מצאה רפיון כוח, עצלנות מתפנקת, שנענתה לה.
בדרך כלל מיוחסת התמימות אל אלה הרוצים בטוב, אבל גם הבוחרים ברע יכולים להיות נאיבים. האם אין זו תמימות נאיבית להאמין כי כך אפשר להמשיך לעולם ועד?
אין כאן טענה אל היוצרים והאמנים. אדרבא, ימשיכו אלה להצליף את תובנותיהם המושחזות, כל אחד מצידו, ולהציב בפנינו מראה בהירה שתשקף את הלכי הנפש הכמוסים ביותר. הבעיה היא עם מי שתפקידם לעצב את המציאות.
 יש בין מקבלי ההחלטות ומעצבי המדיניות רבים מדי שהיאוש בציבור טוב עבורם. זה הולך טוב עם קידום התעשיה הביטחונית, עם פתרונות מילוט מבניינים גבוהים לעת קטסטרופות ועם קוקטיילים. אבל חייבים להיות גם כמה מביניהם שיבחנו שוב את המציאות, לאור התמונות המייאשות שניבטות ממסך הקולנוע. יעשו זאת רק אלה המבינים את תפקידם – לבנות את העתיד.

כאן זה לא אמריקה

בתחילת החודש נעניתי להזמנתו של חבר טוב (כמה מחברי הם ערבים..) לבוא להפגנה המרכזית בעראבה לציון 9 שנים לאירועי אוקטובר 2000. הוא שכנע אותי כאשר טען שצריך להחליף את שיח השליטה וליצור שיח דמוקרטי במקומו, ואף הציב מטרה: "כך ניתן יהיה לבנות תרבות של שותפות אמיתית ולבסס אזרחות שוויונית". אבל במהלך שיחתנו, נדלקו במרכז לעירנות פוליטית שבמוחי שתי נורות אזהרה כתומות המצביעות על צורך בטיפול יסודי:

הנורה הראשונה נדלקה כאשר חברי השעין את קריאתו ליהודים לבוא להפגנה, דווקא על הצטרפותם של לבנים למאבקי השחורים בארה"ב ובדרום אפריקה. אכן גם אצלנו וגם אצלם השוויון היה ועודנו במרכז המאבק, ובשני המקרים יש היסטוריה של קיפוח ודיכוי. אבל אצלנו המרכיב המכונן של הקונפליקט הוא הזהות הקולקטיבית של היהודים והפלסטינים, שתמיד תישאר נפרדת.

בדרך לעצרת לזכר הרוגי אוקטובר 2000 בגליל נדלקו במרכז לעירנות פוליטית שבמוחי, שתי נורות אזהרה כתומות המצביעות על צורך בטיפול דחוף.

השחורים בארה"ב רוצים להיות אמריקנים, כמו הלבנים. לעומת זאת כאן, הזהות הישראלית אינה דווקא משאת נפשם של הפלסטינים אזרחי ישראל, ולעתים אף הפוך מכך. עבור רבים מהם הישראליוּת כפויה עליהם, וזאת בתנאים לא הוגנים, לאחר גזל היסטורי בלתי נסבל, תוך הדרה והפליה נמשכת. אבל הקונפליקט הזהותי בינינו לא צריך להפחיד, וקיומו של קונפליקט זהותי או היסטורי אינו מכתיב בהכרח הוצאת צד אחד או האחר מן המרחב. להיפך: רוב החברות הדמוקרטיות בעולם מכילות לפחות שתי קבוצות בקונפליקט, אם לא יותר, והן מצליחות לעשות זאת על בסיס אזרחות משותפת ושוויונית, המכילה זהויות קבוצתיות שונות.

הנורה החזקה יותר נדלקה אצלי כשהוא הזמין אותי "להצטרף למאבק הצודק" של הפלסטינים ולראות בו גם את מאבקם של היהודים. אכן, לדידי שוויון הוא אינטרס יהודי מובהק. אבל היות שקונפליקט בתוך מדינת ישראל מבוסס על הזהות הנפרדת, "הצטרפות למאבק הצודק" של הצד השני, פירושה השלת הזהות מעצמך. לכן לא יכולתי להיענות לחלק הזה של ההזמנה. מצד שני, גם אי אפשר להישאר בבית ביום כזה, וב-1 באוקטובר הסולידריות האזרחית עם המיעוט המופלה בעל הזהות האחרת דחפה אותי החוצה והסיעה אותי לעראבה.

בדרך לגליל תהיתי האם תהיה שם הכרה במפגינים היהודים, שלא בהכרח הצטרפו למאבק הפלסטיני, אבל הם סולידריים לזכויותיהם של האזרחים הפלסטינים? התשובה ברמה האישית היתה חיובית, החיבוק החם של חברי הטוב וידידים אחרים לא השאיר מקום לספק. אבל ברמה הכללית לא ולא. לא היתה כל ברכה בעברית 'לידידינו היהודים שטרחו ובאו' ודוברי העברית (המעטים מדי) בקהל לא הופנו לפינה זו או אחרת של משטח העצרת כדי להצטופף מסביב למתרגם סימולטני. מן הסתם, נראה לי כי גם חברי ספג בכך מן הציבור שלו, סנוקרת שלא הגיעה לו.

יהודים המצטרפים לעצרת מעין זו מודעים היטב לעוולות של המדינה כלפי המיעוט, ונלחמים נגדם. יש להם ביקורת חריפה על המדינה ועל אחיהם היהודים אבל ברובם, אינם מוכנים להשיל את זהותם הקבוצתית מעליהם. חברי הערבים טועים לעתים בפירוש של ההתנהלות של אלה, בציפייתם ש"יצטרפו למאבק". סולידריות אזרחית אין פרושה חציית הקווים הזהותיים, נהפוך הוא: השותפים הנאמנים ביותר של היהודים למאבק לדמוקרטיה ואזרחות שוויונית הם האזרחים הפלסטינים אשר מודעים היטב לזהותם הקבוצתית, ואינם מתבטלים בפני היהודים, וכך גם מן הצד השני: היהודים שנטועים היטב בציבור שלהם, בעלי זהות ברורה ומוצקה שאינה מתבטלת אפילו בפני "הצטרפות למאבק צודק", הם נכס יקר ביותר למאבק משותף. האם יידע המיעוט הפלסטיני בישראל לשלב ידיים עם יהודים אלה, מבלי לנסות "לגייר" אותם?

חלק ג' ואחרון – מבחן אום אלפחם – תגובה ל"שמאל הלאומי"

מבחן אום אלפחם – המבחן העליון
קרוב להתחלת המניפסט, בסעיף 15 (עמ' 20-21) מופיע צמד המלים "חילופי שטחים", כחלק מדיון דווקא די אינטליגנטי על גבולות הארץ. אולי זה סתם השתחל אל הטקסט ואולי התכוונו לכך, אין לדעת, אבל "חילופי שטחים" זה שם קוד ל"להיפטר-מכמה-שיותר-ערבים". הגישה הזאת אינה לגיטימית, היות שהיא עצמה עושה דה-לגיטימציה לכל האזרחים הערבים כולם. לפי שיטת חילופי השטחים, כולם אינם רצויים בשל הזהות שלהם, אבל רובם לא ייכללו בתכנית רק משום שהם גרים רחוק מדי מהגבול. יש בתכנית הזאת לא רק שרירות לב אלא גם אי-הבנה בסיסית באשר למשטר דמוקרטי, אשר חייב להכיל קבוצות שונות של אזרחים שונים, וטוהר אתני הוא ממנו והלאה. ציפיתי שהאקדח הזה יירה במערכה השלישית, אבל הוא לא ירה. יכול להיות שהתאים להם לנופף בו רק בחלק הראשון של המניפסט, המתלהם, אבל לקראת הסוף, כבר החלה לפעול מן הקוטב השני של המניפסט, ההקרנה הערכית -הומניסטית-דמוקרטית של עזריאל קרליבך. האם האקדח נשאר טעון אך נצור – או שהוסר מהקיר והושחת עם כלי הנשק הישנים? קשה לדעת בבירור.

אם לנסות להביט ברצפה של סירת הזכוכית (זוכרים את הסירות האלה באילת?), ניתן להבחין לפחות בשניים מזרמי העומק המכוננים של המניפסט. עד סעיף 62 זהו בעיקר בזרם הלאומני שמתחזה לשמאלי, או להיפך. רוב הקצף של אנשי השמאל יצא עליו, ובצדק. אבל בין השורות בסעיפים 63-69 הסתתרו אבנים טובות שלא מצאתי להן זכר באף אחת מן הביקורות שקראתי. הנה דוגמה: "הדמוקרטיה ושוויון הזכויות מתבטאים בראש ובראשונה בשוויון השקעות של המדינה באזרחים שלה…כשפרויקט השוויון יהיה בעיצומו, כשבטלוויזיה ירוצו התשדירים המבשרים על תנופת הפיתוח, כשמשרדי הממשלה יפרסמו מכרזים לעבודות תשתית בישובים הערביים – יגיע הזמן לפרויקט השוואת החובות לאזרחי ישראל" (עמ' 74). לכן, למרות הבילבול הרעיוני שהצבעתי עליו בחלק ב', הבהירות בה מופיעים חמשת הסעיפים העוסקים בערבים אזרחי ישראל, ובעיקר הפרק החותם ממשנתו של קרליבך, גורמים לי לחשוב שהמניפסט הזה עשוי להיות בסיס סביר לתחילת עבודה, לתחילת דיאלוג פנים-יהודי.

אילו היו המחברים לועסים שוב את הקלישאות כלפי הערבים בסגנון "שוויון זכויות וחובות" ו"נאמנות למדינה", הייתי מניח אותו הצידה. אבל הטקסט שונה בכנותו הלא-תקינה פוליטית, ובמיוחד במנגינה שעולה ממנו בסעיפים אלה. לכן, חרף האקורדים הצורמים, הוא מבקש לשוב ולעיין ובעיקר מבקש לקיים דיאלוג עם כותביו. וכל כך למה? רק משום שאחרי כל העניינים הפנים-יהודיים, מבחן אום אלפחם הוא המבחן העליון לציונות. היחס אל האזרחים הערבים הוא גם מבחן לתקפוּת הערכים הציוניים הראויים, שמבוססים על דמוקרטיה הומניסטית ושוללים תיאוקרטיה מלכותנית,  וגם – המבחן ליכולת המעשית של הציונות להגשים את עצמה בארץ האבות. במובן הרחב והעמוק הזה, סעיפים אלה מאפשרים התחלה של דיון טוב בעתיד הציונות.

איפה הגלותיות כשצריך אותה?
כבר עכשיו אפשר לשאוף לכך שהדיון בעתיד הציונות יעלה אל השולחן זרמי עומק החדשים לדיון הזה, ובמיוחד אלה שהדריכו את ע. קרליבך. המדובר בעיקר בערכי הקולקטיב היהודיים שנצרפו באלפיים שנות גלות וכל כולם ערכים של חיים עם, ולצד קולקטיבים אחרים. הנראטיב הציוני שגדלנו עליו עושה את בשרנו חידודין-חידודין לשמע צירוף המלים "אלפיים שנות גלות", כאילו היו רק סבל ורדיפות. לחילופין הושמצה הגולה בילדותנו כאילו כולה נהנתנות ואי איכפתיות. אבל האמת היא מורכבת בהרבה והיום אנחנו כבר יודעים כי בין שני הקצוות – "רדיפות והשפלה" מזה, ו"סיר הבשר" מזה, ישנן אלפי שנות חוכמה ופריחה, יחסים טובים ומורכבים, מעיין חי פוליטי ומוסרי שעדיין לא טעמנו ממנו ובעצם איננו מכירים את טעמם של המים האלה. תחת זאת, נהנינו כל השנים רק מתרומות כספיות של העולם היהודי דרך הסוכנות.

אם בוחנים זאת באור הרב-גוני של ההיסטוריה היהודית, היישום של הציונות באמצעות מדינת ישראל קצת מרחיק לכת, אולי כתגובת מטוטלת לרצון הכבוש בכוח, שביעבע במשך מאות רבות של שנים, וקיבל את התנופה המכרעת שלו אחרי השואה. אבל אותו רצון להוכיח עוצמת זרוע, להטיס יעף של חיל האוויר מעל אושוויץ, יצטרך לאזן את עצמו ולגשת אל ארון הספרים היהודי של הגולה, שבין דפיו ממתינה בסבלנות חוכמה של חיים בין עמי העולם. החוכמה הזאת תעלה אל שולחן הדיון ותטיל אור חדש על חיינו כאן. גם יהודי התפוצות היום, מחצית העם היהודי, יתרמו את שלהם לדיון הזה ויציעו את הניסיון המצטבר כבר למעלה ממאה שנה בעולם הדמוקרטי. גם מהם יש לנו מה ללמוד.

הציונות היא אולי המבחן היהודי הדרמטי ביותר לאורך ההיסטוריה, אבל לאורה של אותה היסטוריה, אין מבחן יהודי יותר ממבחן אום אלפחם. המניפסט מציע רוח דברים המאפשרת התחלה של עמידה במבחן הזה, והמשך הדיון אשר מוצע כאן, ישלים אותה.

בחזרה למניפסט – מה חסר, וחייב להיות בו? 
יש אשכול ערכים, השקפת עולם, שמאפיין את מה שהוא שמאל. לאומיות בדרך כלל היא חלשה יותר באשכול הזה, הגם שאינה נעדרת. אבל כמה מושגים נעדרים מן הטקסט של הספרי-יניב, שבלעדיהם אין שמאל אוניברסלי, לאומי, מעמדי, יו ניים איט: סולידריות. הסולידריות מופיעה בטקסט אך ורק בהקשר של שירות צבאי. זה לא סולידריות, חברים. הגיוס הוא אקט של שבטיות ולא סולידריות, מתגייסים לקול תופי הטם-טם. בסדר, חייבים לעשות את זה. עושים את זה בהקרבה ובמסירות, אבל זה לא דבר להתגאות בו כשמאל. להיפך. השמאל, כשעשה את זה כשמאל, השתדל להפחית, להמעיט. המדים היו מרושלים, וההליכות הצבאיות לא היו מושלמות.  הביצועים כן, כמובן, אבל רק בגלל שחייבים. כן, יורים ובוכים זה יותר שמאל מיורים וצוהלים. וכן, זה עדיף.

וגם – הומניזם אוניברסאלי. אפשר להגחיך את המושג הזה כמה שרוצים, אבל זהו ערך שבלעדיו אין שמאל, לא לאומי ולא רדיקלי ולא כלום. תפיסת רוחב אנושית שחוצה גבולות (כן, גם "פועלי כל העולם התאחדו") היא נשמת אפו של השמאל. אז בסדר, אפשר להבין שבתקופה היסטורית זו או אחרת בחייו של קולקטיב, השמאל שלו מתיישר לימין כדי לשרוד, ומשלם את המס שלו לקולקטיב הלאומי. אבל בחיאתכם.. לא להפוך את זה לאידיאולוגיה, ובוודאי לא להקציף את זה על השפתיים. או שבעצם, אולי הקצף הוא האותנטי והשמאל והערכים של שמאל היו מיותרים לכם? הכותבים מתלוננים שוב ושוב איך הימין לקח להם את הדגל. למה הם לא מתלוננים שהשמאל (סמול) לקח להם את הערכים האוניברסליים? למה דווקא על הערכים האוניברסליים הם לא נלחמים לנכס לעצמם חזרה? מה.. הם היו מטען עודף שצריך להיפטר ממנו?

לסיכום, אחזור אל העיקר: מבחן הציונות הוא מבחן היחס כלפי האזרחים הערבים, גם מוסרית וגם מעשית. למרות החלחלה שאחזתני כאן ושם לאורך הטקסט, היה משהו בחלק הזה שהיה שונה ולא קלישאי. זאת, וגם משום המלים החותמות של המניפסט, משל ע. קרליבך. רק משום כך אני מוכן להמשיך ולשמוע אותם. אני מוכן לבוא לכל מקום בו יציגו את משנתם עם מטריה, שלא להירטב, או עם שכפ"ץ שלא להיפגע יותר מדי. אבל אבוא, ולו רק בשביל לשמוע האם זעקת הארץ האהובה של קרליבך היא זעקת ליבם גם כן. אם כך הוא – אצטרף אליהם.

 

חלק ב' – שניוּת לא פתורה במניפסט – "השמאל הלאומי"

שניוּת לא פתורה, שלוש דוגמאות:
1. מלים על קידמה שמאלית, לחן של ריאקציה שמרנית
כבר בתחילת הטקסט מובהר כי מה שהספרי ויניב מבקשים, כמו ש"ס, הוא בעצם להחזיר עטרה לישנה. לחזור אל בן גוריון ואל הדור ש"השתלט על הארץ, חרש, זרע, קצר… נלחם בערבים…. בקיצור-היה בן אדם"(עמ' 5).

למרות שהם מתנערים מאהוד ברק, העמדות המדיניות שלהם לא שונות כהוא זה משלו, ולמרבה הצער גם לא השחצנות וגסות הלב המלווה אותן. ולפני שאני שומע את ה"עזוב.. זה שטויות.. תתייחס למהות..", אומַר שזה כן חשוב, שהמנגינה היא חלק מן העמדה הפוליטית ומי שלא מבין את זה לא מבין פוליטיקה. ולא כי "ככה זה במזרח התיכון.. צריך לתת להם כבוד", כמו שלפעמים אוהבים להתנשא כאן. גם הנורווגים וגם הפינים לא היו מקבלים את השחצנות וגסות הלב כמו זו של ברק ושל הכותבים.

מבחינת עמדותיהם החברתיות ושלילת החזירוּת הקפיטליסטית יכולים הכותבים להישען על הרגישות החברתית של ח"כ מירי רגב מהליכוד, או להבדיל, להצטרף לח"כ אילן גילאון ממרצ, אבל כמו אוהדים מושבעים של מועדון כדורגל שהקבוצה שלהם מתפרקת, הם לא יכולים להפוך לפתע לאוהדים של קבוצה אחרת. תחת זאת הם מתגעגעים למה שהיה כאן לפני שנולדו, אבל כדוֹר שני הם לא לוקחים את האתגרים המתאימים לימיהם, אלא מחפשים את ההתנהלות של אתמול, המתאימה לאתגרים של אז, ולעתים זה נשמע פתטי. לפעמים לאורך הטקסט שוצף הדיבור האסרטיבי-לכאורה, אבל בעצם הוא גס רוח ואלים, שנשמע יותר ככיסוי לבכיינות של געגועים לימים ההם. גנבו להם את המדינה.. אכלו להם את הדגל.. שתו להם את החזון..

במלים אחרות – יתכן כי זהו טקסט של געגועים, אבל המניפסט יכול להיקרא גם כטקסט ריאקציוני, שמנסה להחזיר אותנו לאחור. מצד אחד הם אומרים שהם רוצים ללכת קדימה, ומגדירים יפה את השמאל כגורם דינאמי ופורץ דרך, אבל למעשה אינם מציעים שום דבר חדש, אלא רק מתרפקים על הישן. האם זהו טריק שנועד לשבות את ליבם של בני ה-50-60-70 שבינינו? אולי. אבל בגסות האופיינית למטיפים עם תכנים פונדמנטליסטים, אמנם עם אוצר מלים יותר מפותח משל רֶד-נֶקים, מנסים יניב והספרי "לרדת אל העם". ההממ… אולי זוהי עוד מהות של ה"שמאלני החדש"?

2. הפוליטיקה היא מימוש של ערכים מכוננים
נכון שהכל פוליטיקה אבל רק לפעמים הפוליטיקה היא רק משחקי כוח, לא תמיד, וצריך להבחין: המהלכים הגדולים, אלה שמדובר בהם כאן, מוכתבים בידי ערכים. פעם, לפני שלושים שנה, שירתתי במילואים עם אחד, רובין, שהיה ראש חטיבת הצעירים בתנועת חירות. כאשר חגגתי את הסכמי השלום עם מצריים, והודעתי לו שההסכמים כוללים גם פינוי ההתנחלויות בסיני, הוא השיב לי כך: "מנחם בגין הוא סַפָּן חכם ומנוסה. בים, בין הגלים, לעתים אתה צריך להפנות את המפרש לכיוון אחד, שלכאורה הוא שונה מכיוון היעד. אבל אתה יודע שרק כך הרוח תוביל אותך לכיוון הרצוי לך".  

בגין היה מנהיג המבוסס היטב בערכים המנחים אותו, ולכן הוא היה גם פוליטיקאי טוב. בנושא פינוי ההתנחלויות הוא ידע שדווקא פינוי סיני יאפשר לו להחזיק בהתנחלות החשובות לו יותר, בגדה המערבית. עד עתה, 27 שנה אחרי פינוי ימית, נראה שהוא צדק. במלים אחרות, מרגע שבחרת באמת בערך המבסס את מעשיך, אתה יכול לכוון את המעשים, ואף להתרחק באופן מתקבל על הדעת מן הערך המכונן, ובלבד שתכיר אותו היטב כדי לחזור ולהתחבר אליו.

כאן, במניפסט של הספרי-יניב, לא ניתן להתעלם מהרעמים התת-קרקעיים של התלהמות ימנית מוכרת מצד אחד, אבל מצד שני לא ניתן להתעלם מן היחס השמאלי כל כך, האמפאטי, סולידרי ואיכפתי כלפי הערבים בסעיפים 63-70. בסעיפים אלה מופיעה הנמקה לפעולה שמאלית וראויה (שוויון אמיתי וכד'), דווקא על הבסיס הימני כל כך של ניכור ופחד מהזר. אני כבר שומע את הטוקבקיסטים "הריאליסטים" מהדהדים את פיצוצי האוטובוסים וכד' כדי למחזר את הפחד. אבל אלה טוקבקיסטים ימניים. שמאל אמיתי, כאמור, לא פוחד מפיצוצים. שמאל אמיתי בורא מציאות חדשה במו ידיו על בסיס כוחות אנוש, ובעיקר על בסיס החיבורים בין כוחות האנוש, גם כאלה שהיו פעם אויבים זה לזה.

3. "השמאל הדמוגרפי" – שמאל של שנאה
הנה דוגמה הפוכה מזו של בגין, להצבה של הערך הלא נכון כבסיס לפעולה, רק כדי "להתחבר אל העם", דוגמה שהולכת ומידרדרת עד היום: בשנות ה-90, לא הועמד מול הציבור בישראל הצורך להקים מדינה פלסטינית כדבר שראוי לעשותו, כי לא רומסים את השכן, ומשום שהארץ שייכת לשני העמים. הפוליטיקאים הישראליים שקידמו אז את הקמת המדינה הפלסטינית שיווקו אותו דווקא על בסיס הסלידה מן הפלסטינים, ועל בסיס ההפרדה האתנית כאילו היא זו שעומדת בבסיס הציונות. האם הציונות עומדת על טוהר אתני, או על השאיפה לו? בודאי שלא. נכון שהיא מצדדת ברוב יהודי בגבולות המדינה, אבל לא תוך שלילת האחר (ושוב – איפה הגלותיות כשצריך אותה, כדי לראות מורכבוּת?).

כל המהלך של הסכמי אוסלו הועמד על הבסיס הלא נכון, הבסיס של השאיפה לטוהר אתני, או בביטוי המכובס "יתרון דמוגרפי", ומאז הוא רעוע. עד כדי כך רעוע, שמרוב לגיטימציה לסלידה והתרחקות מן הפלסטינים, אנחנו כבר לא יכולים לראות ערבי ממטר, כולל "הערבים שלנו" כמו שמכנים אותם הכותבים. הוא רעוע משום שאין קשר בין הערך המכונן לבין המעשה בפועל. בעצם, יש סתירה ביניהם. כאשר קריאת השלום היא "הם שם ואנחנו כאן", זו בעצם קריאת קרב ומלחמה, לא קריאת שלום. אז אולי זה היה לצורך "התחברות אל העם", אבל האם היתה הכוונה האמיתית  להכיר בזכותו של השכן למדינה עצמאית? לא, כי זה לא היה שמאל, משום ששמאל לא יכול מעצם טיבו להפריד הפרדה אתנית. ואם הוא בכל זאת עושה זאת, אז בלי קצף על השפתיים ובלי להביט בלבן שבעיניים, אלא דווקא בשחור ובחוּם, ומחפש את החוֹם בעיניים של האחר, לא את הפחד.

זה לא היה שמאל, אלא "שמאל דמוגרפי". שמעון פרס הוא ממכונניו וחיים רמון הוא שר הצבא שלו, ואלה אינם שמאל. במקום להשתית את הפעולה השמאלית הזאת על הכרה סולידרית בצורך של הקולקטיב האחר למסגרת לאומית, היא הושתתה על הערך הימני של התבדלות ממנו והסתגרות בעצמנו, עד כדי כך שחומת ההפרדה מקבלת לגיטימציה גם אילו לא היתה צורך בטחוני אלא סתם, כדי לא לראות אותם.

ההכרה בצורך הקולקטיבי של האחרים מושתתת על סולידריות חוצת גבולות, ומי שלא שמאל לא יבין את זה. לכן אין תימה כי ישנם אף המתקראים "אנשי שמאל" ואינם פוסלים את "חילופי השטחים", שהיא בעצם ההיפטרות מאזרחים ערבים רק בגלל שהם ערבים. זוהי העברת החומה בינינו לבין הפלסטינים גם בתוך תחומי הקו הירוק, ואין לזה קשר עם ביטחון, אלא עם הפרדה על בסיס אתני (שזה ביטוי מרוכך להפרדה גזעית). הם פשוט שייכים ל"שמאל הדמוגרפי", שאיננו שמאל כלל.

למרות הניסיון ההרואי, כביכול, של הכותבים לצעוק "יש שמאל.. יש שמאל", גם אצלם, כשם שהיה אצל השמאל-כביכול בשני העשורים האחרונים, יש נתק בין הערכים המכוננים לבין הפוליטיקה של היישום. מצד אחד הם מראים אמפטיה כלפי האזרחים הערבים ברמה שנדיר למצוא אותה אצלנו (עמ' 65-72) אבל מבססים אותה על הפחד מהפגיון "שכל אחד מהם מסתיר ומחכה שתפנה לו את הגב" (עמ' 70). אם השמאל חולה, אז זאת המחלה שממנה הוא חייב להבריא. השמאל צריך להפסיק להתבייש בערכים של סולידריות, הומניזם, רציונליזם היסטורי, צדק חברתי חוצה לאומים אהבת אדם ועוד ועוד, הרשימה מוּכּרת.

עזריאל קרליבך אולי ידע לִצְפות זאת, שכן הוא ראה נכוחה את מעשי ה"שמאל" כלפי האזרחים הערבים כבר בשנים הראשונות להקמת המדינה, והתחלחל מהם כבר אז. ובכל זאת אילו קרא את המניפסט, היה מתהפך בקברו ולא מוצא מנוח מן הסתירה הבלתי נסבלת הזאת, המכשילה כל כך את השמאל ואת עם ישראל כולו.
הוא עצמו בכלל הוגדר כימין. בעצם, אולי הוא לא היה שמאל ולא ימין. הוא, פשוט, היה יהודי, בן אדם.

——————–

החלק הבא:

מבחן אום אלפחם – תגובה ל"שמאל הלאומי"- חלק ג' ואחרון.
מבחן אום אלפחם -המבחן העליון של הציונות; איפה הגלותיות כשצריך אותה? מה חסר במניפסט – ומה חייב להיות בו
 

חלק א' – האם יש שם משהו?

 יכול להיות שיש אור בקצה המניפסט

קראתי את הראיון של ארי שביט עם הספרי ויניב (במוסף "הארץ" 11.9.2009) עד תומו ולא מצאתי אף מילה אחת על הערבים אזרחי ישראל, הרי אתם יודעים שזה העניין הכי חשוב בעיני. גם אחר כך, בטקסט עצמו, צריך היה לגלול עשרות רבות של עמודים ולהתגבר על קושי אסתטי רב (לא דילגתי על אף מילה), כדי להגיע אל אותו עיקר, אבל שם התגלתה הפתעה. 5-7 סעיפים מתוך 77, הקדישו הכותבים למיעוט הערבי בישראל. זה לא מעט יחסית למניפסטים אחרים מן העשור האחרון, ויש שם התייחסות הוגנת בהרבה יותר לאזרחים הערבים. כתוב שם שהם אזרחי המדינה אבל הם לא 'שלנו', ושלפני שדורשים מהם נאמנות צריך לדאוג לשוויון שלהם איתנו. אבחנה אמיצה. יש שם גם הכרה בכך שלא באנו אל ארץ ריקה וכי הם היו כאן לפנינו; הכרה בזרוּת המובנית שלהם בתוך מרחב תודעה יהודי-ציוני, אשר כפוי עליהם; הכרה בהפליה המוסדית כלפיהם; בגזענות של היהודים כלפיהם, ועוד ועוד.

אחר כך, אחרי  109 עמודים, מי שנשאר לו אוויר מגיע אל הקטע האחרון ממש, סעיף 79, תחת הכותרת "אחרון", הטקסט המכונן מתוך "זעקי ארץ אהובה" לעזריאל קרליבך. כבר בשנות החמישים קרליבך מעז להשפיל את עיניו מפני מבטם המוכיח של הערבים, וליבו מפרפר נוכח גזל האדמות המרושע בחמש השנים שלאחר הניצחון בשדה הקרב. הקטעים ממאמרו מופיעים אחרי ההערות של החברים מהתקשורת, כעין הערה נוספת לטקסט של הספרי-יניב, הגם שהתפרסמה 56 שנה לפני כתיבת המניפסט שלהם.

שווה לקרוא את המאמר גם בלי קשר למניפסט כולו. על כל פנים, משהגעתי לשם חשבתי שאולי כדאי להתגבר על הסלידה מן הסגנון התוקפני של הספרי-יניב ומן האגרסיביות כלפי מי שלא מסכים איתם. הם מאכזבים כמעט בכל הנושאים המרכזיים, ואף המכריעים: הם מוותרים על השלום עם הפלסטינים; הם שונאים ומשמיצים את יוסי ביילין; הם מתנפלים על סרבני שירות צבאי ועושים להם הבגדה (סימון בוגדים); הם מאיימים להפוך את האזרחות למסדר-נאמנים קשוח, ועוד ועוד.

אבל לעומת כל אלה, אחרי שעושים את כל החשבונות שלנו עם עצמנו ועם הגולה, עם העדות השונות והמרכז והפריפריה, עם העשירים והעניים ועוד ועוד, היחס אל המיעוט הערבי בישראל הוא בעיני הגורלי. כך זה, משום שהיהודים והערבים אזרחי ישראל הם שני המרכיבים המרכזיים של האזרחות כאן. הם שני הלוחות הטקטוניים שעליהם מונחת המציאות שלנו, והיחסים בין שני הלוחות הללו יקבעו את העתיד של הארץ הזאת ובמיוחד את עתידה של המדינה שהוקמה בה. לכן הגישה אל היחסים ביניהם היא-היא אבן הבוחן לתפיסת המציאות, הפנימית והחיצונית גם יחד, של כל ציוני אמיתי בין אם הוא שמאל או ימין. לכן, משהגעתי אל סופו וראיתי את חמשת הסעיפים ואת הציטוט מקרליבך, חשבתי שראוי לבחון שוב את המניפסט כולו.

חמשת הסעיפים הנוגעים לאזרחים הערבים מעודדים, ראויים לניתוח קפדני נוסף ועל פי "הוראות ההפעלה" של הטקסט כולו (כך ביקשו הכותבים), הם זקוקים גם לגריעות ולתוספות. אבל כשם שהשניים לא חסכו שבטם עד שהגעתי אל המעיין של ע. קרליבך, אין סיבה שאחסוך אני. אז קודם כל שאפו, על עצם המהלך. מזה זמן שלא קיבלנו ספרון כקול קורא, כך גם ניכר שהשניים התבגרו בשנות ה-70. עצם הפרסום מרצין את הדיון. הטקסט זורם וקולח, לא בלי הומור, הסגנון שובה לב ולעתים אף מידבק (אני מודה), אבל זאת לאוזנַי, כגבר-אשכנזי-קיבוצניק שנולד כאן בשנות החמישים של המאה העשרים. מיה בנגל כבר רמזה בהערתה שכנראה צריך להיות כל אלה כדי שניתן יהיה לעבור את כל המלים, הביטויים, מבני הלשון והמשפט וכו', מבלי לסלוד.

כן, אבל

אבל אחרי הקטעים על האזרחים הערבים שמשקפים הבנה מעמיקה של מצבם הם מתנצלים, אבוי להתנצלות הזאת. הם לא מתנצלים בפני הערבים על העוול שנגרם ושממשיך להיגרם, אלא דווקא על הטיפשות שלנו (כלפי עצמנו) ביחס כלפיהם. נו.. זו התחמקות לא ממש אינטליגנטית, כי היא שקופה מדי. זוהי לא התנצלות, ולמעשה זו קריצה פנימה בסגנון "סליחה שניצחנו". כלומר מתנצלים, אבל לא על כך שגרמנו וגורמים עוול ושזה אינו ראוי, אלא שזה פשוט לא כדאי לנו וכי כך אנחנו פוגעים בעצמנו..

התנצלות של ממש היא לא אקט של נימוס ואם היא מתקיימת הרי שזה ללא הסתייגות ובעיקר היא נכונות לשאת במחיר, ובלי פחד. אבל הם חוששים שאם יתנצלו, יתפרש הדבר כאילו כל המהלך של השבת עם ישראל לארצו היה לא צודק מבחינה היסטורית, ואין זה כך בהכרח. ההתנצלות פירושה נטילת אחריות על מעשים או מחדלים, ולא ביטול עצמי. ועוד – נטילת אחריות על המעשים אין פירושה היענות לכל תביעות הנפגע. וגם, התנצלות של ממש, שמוכנה לשלם מחירים, אולי גם מפחיתה בהרבה את הפגיעה עצמה. הכותבים מבינים שצריך להתנצל, אבל הם עושים זאת רק לשם הנימוס, תוך התחמקות, ואולי משום החשש מנטילת האחריות.

גם פרה שמניבה דלי מלא בחלב עלולה לבעוט בו ולשפוך אותו. כך הספרי-יניב, גם כאשר הם מתנצלים הם עושים את זה בחצי פה, ותוך כדי התרעה חמה על הפגיון המוסתר בכליו של הערבי, כל ערבי, ומחכה שנפנה לו את הגב (עמ' 70). הרי אמרתם שהפחד הוא הקטר שמוביל דווקא את הרכבת של הימין, לא?

קיים פער גדול בין הבאתם את הנושא של היחס אל הערבים מן הזווית הראויה, לבין ההתבטאות שלהם, שמסגירה התנהלות הפוכה, לאומנית ויהירה, המבוססת על פחד. הפער הזה הוא הבעיה, ועיקרו הסתירה בין ערכים מכוננים לבין ההתבטאות על פני השטח. איזה משני הקצוות הללו תקף במניפסט? אין לדעת, אך נרחיב על כך את הדיון בחלק הבא. קרליבך נקי מהעמדת פנים ואצלו יש קשר ישיר בין הערכים עליהם הוא מתבסס לבין העמדה המוסרית שהוא נוקט. הוא מעז גם להביט במראה ולראות נכוחה את דמותו המעוותת. היכולת הזאת להתבייש באמת, ועוצמת המוסר היהודית הזאת שבוחנת אותנו ביחס אל האחר, לא עברה אל הכותבים, הדור השני לציונות, ותחת זאת הם מתבריינים ומפחידים. איפה הגלותיוּת כשצריך אותה..

—————
בעוד יומיים:
חלק ב'
שניוּת לא פתורה במניפסט: מלים על קידמה שמאלית, לחן של ריאקציה שמרנית; ערכים מכוננים מנותקים מן ההופעה על פני השטח; יצור חדש: "השמאל הדמוגרפי", שמאל של שנאה