גלי הפחד של הטורבינה

בשבת שעברה ביקרתי בגלריה לאמנות מודרנית באום אלפחם, לשיח גלריה סביב התערוכה "29 ק"מ". 29 ק"מ הוא אורך כל צלע של ריבוע גיאוגרפי באזור צפון השומרון, שבתוכו יכולים הפלסטינים לנוע ללא הגבלה או עצירה כלשהי מצד כוחות צה"ל. כרגיל בגלריה, המפגש היה מעניין ומאתגר והעבודות המוצגות שוות מבט מעמיק, שני ושלישי. עוד אחזור לשם כדי להתעמק בכך, היות שאינני מבין מספיק באמנות, אבל שאלה אחת לא הרפתה ממני: מדוע חשוב כל כך לפלסטינים הכבושים בשטחים, ולהבדיל לפלסטינים אזרחי ישראל, שיהיה מרחב כלשהו שבו הם לא נפגשים בכוחות הביטחון של המדינה? הרי בסופו של דבר הכוחות הללו מגינים על האזרחים ומשרים תחושת ביטחון ואם לא בשטחים, אז לפחות בתוך גבולות המדינה. דווקא שיחה צדדית שהיתה לי עם ידידי ראאֶד, האירה תשובה אפשרית. הוא סיפר לי על לילה אחד, בתוך תחומי מדינת ישראל. הנה סיפורו, במלים שלי:

הקפה כבר כמעט נגמר בתרמוסים אצל יושבי מאהל המחאה על גל הריסות המבנים שפקד באחרונה את האזור כאשר לפתע, בשעה שתיים לפנות בוקר, הציפו אורות כחולים של ניידות משטרה את כביש וואדי עארה וחסמו אותו במהירות לתנועה. יושבי המאהל קפצו כנשוכי נחש כאילו בדיוק לזה הם חיכו במתח. הנה, נמשך מבצע הריסות המבנים. 

בדרך כלל זה ככה, באישון לילה. בשלב ראשון ומהיר, האזור המיוּעד להריסה מוצף בכוחות משטרה ואבטחה, ואז מגיעים הדחפורים להרוס. אבל הפעם הכביש הוצף בכוחות רבים של כך, עד שיושבי המאהל חששו שהפעם יהרסו במקומות רבים במקביל. זה נראָה כמו מבצע ענק, מֶגה-פשיטה על וואדי עארה. הטלפונים באוהל המחאה צפצפו מיד, כלי הרכב התחילו להתרוצץ ברחובות הצרים והריקים של אום אלפחם להעיר שכנים, לעמוד על המשמר. 

חרב ההריסה מונפת דרך קבע מעל לראשם של עשרות אלפי בעלי מבנים, שנבנו ללא היתר  בישובים הערביים בישראל. סיבות רבות לכך, ביניהן היעדר תכניות מתאר מאושרות, אי הקצאת קרקעות מדינה לתושבים, צמידות לא רציונאלית של התושבים לקרקע הפרטית האוזלת, ואי-אמון מוחלט שלהם בכוונותיו של השלטון.

ברגעים הללו בוואדי עארה, כל מי שכבר שנים יש בידו צו הריסה מועמד כעת למצוא את ביתו או בית העסק שלו הרוס בתוך דקות. הידיעה התפשטה במהירות הבזק אל כפר קרע, עארה, ערערה, מוסמוס, ובמיוחד אל אלה שביתם נמצא מחוץ לגבולות הישובים. מאות רבות של בעלי בתים ועסקים התעוררו בבהלה, הזעיקו שכנים ובני משפחה ומיהרו להגן על המבנים. מהומת הלילה הזאת ארכה כשעה, עד שקולות ההרגעה הגיעו מפתחו המערבי של הוואדי, מכיוון כפר קרע: חסימת התנועה היא "רק" לצורך העברת טורבינת ענק דרך כביש 65. רק זאת. 

חסימה תמימה, אבל מי שדחפורי ההריסה כבר פגעו בו, ייבהל גם מטורבינה תמימה. תנועתה של הטורבינה לאורך 29 הק"מ בין פרדס חנה לבין צומת מגידו היתה חופשית מהפרעות. אבל ספק אם מוביליה ידעו, ובטוח שהשכנים הקרובים ביותר בישובים היהודיים לא ידעו, אילו גלים סוערים עוררה הטורבינה בשני צדי הוואדי. גלי פחד.

רשימה זו פורסמה גם ב – my-net של אתר ווי-נט.