הקשיבו לזקן מן העמק

 בחורף הירוק האחרון טיילתי עם אחד מוותיקי החלוצים של עמק בית שאן. הלכנו לראות אתר שהוקם בעשור שעבר מסביב לאחד המעיינות, כחמישה קילומטרים מהעיר בית שאן. הוא הצביע על אבני הבזלת המסותתות שנעשה בהן שימוש לבינוי האתר ואמר לי: "אתה רואה את האבנים האלה..? הן מבית שאן הערבית… יובל שנים אחרי כיבוש העיר לקחו אותן משם, מהריסות הבתים, כדי לבנות את האתר הזה". 

הזקן הזה, רגב מרגבי העמק, אגדות מקומיות מהלכות על אודותיו, בין השאר כי לפני הבחירה במקום בו יוקם הקבוץ הוא הילך בין הביצות הקטנות שיצרו המעיינות, טעם את האדמה בכל מקום ולבסוף קבע – כאן יוקם הקיבוץ. כיום החיבור שלו למציאות היומיומית הולך ומתרופף, אבל אל העבר ואל העתיד הוא מחובר בעבותות של הבנה עמוקה.

 

כשנכנסנו אל האתר, ראינו שהוא מסודר להפליא. תעלות המים ודפנותיה של בריכת המעיין מבונות באבנים הכהות והאסתטיות, הדקלים סוככים מעל המים, רוח קלילה נושבת וסדר נקי בכל. מסביב לשפת המים ראינו מספר משפחות של ערבים מנפנפות מעל לכירות הבשר, ילדים משחקים והמולה רבה. 

בדרכנו חזרה למכונית הפטיר הזקן "נו.. טוב שנותנים להם לבוא לכאן לבכות על בית שאן שלהם שחרבה..". "כאן  לא בית שאן, אנחנו במרחק כמה קילומטרים משם", ניסיתי לתקן אותו. אבל הוא בשלו: "הם באים לכאן לבכות על האבנים, להתאבל על בית שאן שלהם שהיתה. עד מלחמת השחרור היו שם אלפי ערבים והם גורשו", כך דייק וקבע שוב, פטור מלנמק, כי "טוב שנותנים להם להתאבל. זה חשוב מאד..". שאלתי "מה.. אתה חושב שאפשר היה למנוע מהם לבכות"? "בוודאי", הטעים. "ומה חשבת? אפשר היה לאסור עליהם בכלל לבוא לכאן, ואפשר גם לאסור עליהם לזכור ולהתאבל. אבל אז זה היה נורא..  צריך להכיר באובדן שלהם", וחזר ומלמל שוב ושוב, כדרכו בזמן האחרון, "טוב שלפחות נותנים להם לבכות". 

הוא חי לאורך שמונה עשורים במאה העשרים וכבר תשע שנים במאה ה – 21, במהלכן כבר ראה צער ועושק, שתיקות ודברים, מאבק, צמיחה ושמחה ותנופת בניין, נכדים ונינים; הוא הרווה את אדמת העמק האפורה בזיעתו, זרע בה מיליוני זרעים וקצר מאה שערים. אבל מאין שלף את האפשרות ההזויה הזאת של מניעת הבכי? לא אדע אם דלה זאת מנבכי זכרונו ממציאות רחוקה אחרת, בבהירות מזוקקת, או שמא סימֵן זאת בפיכחון של חוכמת מעשה נוכח פני העתיד. בין כך או כך, הוא ראה. 

הזקן הזה כבר לא שומע עכשיו את החדשות, אבל בשבועות האחרונים, נוכח הצעות החוק בדבר האיסור על איזכור הנכּבה ביום העצמאות ובדבר שבועת הנאמנות הכפויה, גם אנחנו רואים כי אפשר גם אפשר להציע לאסור צער ואבל.
"טוב שלפחות נותנים להם לבכות", הוא אמר בניקיון דעת בחורף האחרון. אולי בכנסת יקשיבו לזקן מן העמק?

מענית, מאי 2009

—————–
הרשימה הזאת צוטטה בתכנית הרדיו של חיים יבין ב"רדיו ללא הפסקה"

גלי הפחד של הטורבינה

בשבת שעברה ביקרתי בגלריה לאמנות מודרנית באום אלפחם, לשיח גלריה סביב התערוכה "29 ק"מ". 29 ק"מ הוא אורך כל צלע של ריבוע גיאוגרפי באזור צפון השומרון, שבתוכו יכולים הפלסטינים לנוע ללא הגבלה או עצירה כלשהי מצד כוחות צה"ל. כרגיל בגלריה, המפגש היה מעניין ומאתגר והעבודות המוצגות שוות מבט מעמיק, שני ושלישי. עוד אחזור לשם כדי להתעמק בכך, היות שאינני מבין מספיק באמנות, אבל שאלה אחת לא הרפתה ממני: מדוע חשוב כל כך לפלסטינים הכבושים בשטחים, ולהבדיל לפלסטינים אזרחי ישראל, שיהיה מרחב כלשהו שבו הם לא נפגשים בכוחות הביטחון של המדינה? הרי בסופו של דבר הכוחות הללו מגינים על האזרחים ומשרים תחושת ביטחון ואם לא בשטחים, אז לפחות בתוך גבולות המדינה. דווקא שיחה צדדית שהיתה לי עם ידידי ראאֶד, האירה תשובה אפשרית. הוא סיפר לי על לילה אחד, בתוך תחומי מדינת ישראל. הנה סיפורו, במלים שלי:

הקפה כבר כמעט נגמר בתרמוסים אצל יושבי מאהל המחאה על גל הריסות המבנים שפקד באחרונה את האזור כאשר לפתע, בשעה שתיים לפנות בוקר, הציפו אורות כחולים של ניידות משטרה את כביש וואדי עארה וחסמו אותו במהירות לתנועה. יושבי המאהל קפצו כנשוכי נחש כאילו בדיוק לזה הם חיכו במתח. הנה, נמשך מבצע הריסות המבנים. 

בדרך כלל זה ככה, באישון לילה. בשלב ראשון ומהיר, האזור המיוּעד להריסה מוצף בכוחות משטרה ואבטחה, ואז מגיעים הדחפורים להרוס. אבל הפעם הכביש הוצף בכוחות רבים של כך, עד שיושבי המאהל חששו שהפעם יהרסו במקומות רבים במקביל. זה נראָה כמו מבצע ענק, מֶגה-פשיטה על וואדי עארה. הטלפונים באוהל המחאה צפצפו מיד, כלי הרכב התחילו להתרוצץ ברחובות הצרים והריקים של אום אלפחם להעיר שכנים, לעמוד על המשמר. 

חרב ההריסה מונפת דרך קבע מעל לראשם של עשרות אלפי בעלי מבנים, שנבנו ללא היתר  בישובים הערביים בישראל. סיבות רבות לכך, ביניהן היעדר תכניות מתאר מאושרות, אי הקצאת קרקעות מדינה לתושבים, צמידות לא רציונאלית של התושבים לקרקע הפרטית האוזלת, ואי-אמון מוחלט שלהם בכוונותיו של השלטון.

ברגעים הללו בוואדי עארה, כל מי שכבר שנים יש בידו צו הריסה מועמד כעת למצוא את ביתו או בית העסק שלו הרוס בתוך דקות. הידיעה התפשטה במהירות הבזק אל כפר קרע, עארה, ערערה, מוסמוס, ובמיוחד אל אלה שביתם נמצא מחוץ לגבולות הישובים. מאות רבות של בעלי בתים ועסקים התעוררו בבהלה, הזעיקו שכנים ובני משפחה ומיהרו להגן על המבנים. מהומת הלילה הזאת ארכה כשעה, עד שקולות ההרגעה הגיעו מפתחו המערבי של הוואדי, מכיוון כפר קרע: חסימת התנועה היא "רק" לצורך העברת טורבינת ענק דרך כביש 65. רק זאת. 

חסימה תמימה, אבל מי שדחפורי ההריסה כבר פגעו בו, ייבהל גם מטורבינה תמימה. תנועתה של הטורבינה לאורך 29 הק"מ בין פרדס חנה לבין צומת מגידו היתה חופשית מהפרעות. אבל ספק אם מוביליה ידעו, ובטוח שהשכנים הקרובים ביותר בישובים היהודיים לא ידעו, אילו גלים סוערים עוררה הטורבינה בשני צדי הוואדי. גלי פחד.

רשימה זו פורסמה גם ב – my-net של אתר ווי-נט.